קטגוריות
אקטואליה חמלה כיבוש כללי

תנו מים

לא רחוק מכאן, שעת נסיעה מת"א, אנשים רבים נותרים בלא מי שתייה ותשתיות תברואה בסיסיות. נוסף על כך, ישנו איום חוזר ונשנה על בתיהם, גידוליהם ובתי הספר המעטים המשמשים אותם. כן בהחלט – זה קורה כאן. ממש כאן מעבר לפינה. ובמשך עשרות שנים. בצורה שיטתית ומחושבת. ולמרות זאת, רובנו לא רואים ולא שומעים. "אין מה לעשות. אלה אילוצי הביטחון". זו התשובה השגורה. ויש המוסיפים: "אם לא טוב להם שילכו לירדן". חומת ההפרדה היא חומת ההכחשה.

בתחילת השבוע הצטרפתי לסיור שאורגן על-ידי אביב טטרסקי ושלומית לפיד מ"דהרמה מעורבת חברתית". הסיור הוקדש להיכרות עם שתי קהילות בדאיות-פלסטיניות בצפון בקעת הירדן. דהרמה מעורבת חברתית החלה לפעול במרחב הזה בשנה האחרונה, בנוסף לפעילותה החשובה בכפרים דיר איסתיא ואל-ולאג'ה. הפעילות כוללת פינוי הריסות מבנים שהמנהל האזרחי הרס, ליווי רועי צאן כדי שלא יותקפו בידי מתנחלים ופניות לגורמים שונים כדי לעצור אימונים צבאיים בכפר אל-עקבה שנמצא בעומק שטח-אש.

הסיור החל במפגש עם תושבי ח'רבת אל-חילווה. אלו הם בדואים הגרים באוהלים ובפחונים, ומתפרנסים בעיקר מחקלאות וגידול חיות משק. כמוהם, על פי הערכות, ישנם כ-15,000 פלסטינים ברחבי הבקעה, המתגוררים בקהילות קטנות. נוסף על כך, באזור (המוגדר כשטח C) ישנם כ-9,400 מתנחלים ב-37 התנחלויות (כולל שבעה מאחזים).

ישראל לא מאפשרת לקהילות הבדואיות הנפקת היתרי בנייה או את הקמתן של תשתיות תברואה בסיסיות. גם נטיעת עצים (אפילו למען מחסה מהשמש) אינה מאושרת. הקהילות הבדואיות מודרות מאדמותיהן, במה שאינו אלא סיפוח דה-פקטו של בקעת הירדן וצפון ים המלח למדינת ישראל.

חר' אל-חילווה (צילום: איתן בולוקן)
חרבת אל-חילווה (צילום: איתן בולוקן)

עם זאת, הבעיה החמורה ביותר של קהילות אלה היא מחסור במי שתייה. בעוד ההתנחלויות הסמוכות לאל-חילווה מחוברות לקו המים של חברת מקורות, התושבים הבדואים נאלצים לרכוש מי שתייה מערים פלסטיניות אחרות, לעיתים כאלה הנמצאות בעומק שטח A. המשפחה שעמה נפגשנו, רוכשת את מי השתייה שלה ממכולות שממולאות בערים הפלסטיניות תיאסיר וטובאס. נאמר לנו כי ההוצאה השבועית למשפחה בעבור מים היא כ-400 ש"ח.

בדו"ח "בצלם" לשנת 2011, צוין כי השתלטות הישראלית על מקורות המים באזור צפון הבקעה ייבשה חלק מהבארות הפלסטיניות וצמצמה את כמויות המים שניתן להפיק מבארות אחרות וממעיינות באזור. בשל המחסור במים, הפלסטינים נאלצו לזנוח שטחים חקלאיים שעיבדו בעבר ולעבור לחקלאות המבוססת על גידולים רווחיים פחות. עוד מצוין, כי שליטתה של ישראל ברוב שטחי האזור מונעת חלוקה שוויונית של משאבי המים בין הישובים הפלסטינים או העברת מים ליישובים פלסטיניים מחוץ לאזור, ובקהילות הבדואיות באזור צריכת המים משתווה לזו שנקבעה על-ידי האו"ם כמינימאלית עבור אזורי אסון הומניטאריים.

קו מים מקורות להתנחלות משכיות
קו מים מקורות אל עבר התנחלות משכיות (צילום: איתן בולוקן)

נוסף על כך, ח'רבת אל-חילווה, בדומה לעשרות כפרים בדואים נוספים בצפון הבקעה (ומאות ברחבי הגדה) שוכנים באזור שהוכרז כשטח אש, חרף העובדה שהישוב נמצא בסמוך לצירי תנועה ראשיים וליד שטחים בנויים ומעובדים בהתנחלויות. בנוסף, תנועתם של התושבים הפלסטינים באדמותיהם נמנעת בשל הגדרתן על-ידי ישראל כ"שמורות טבע", זאת חרף העובדה שאין הן מפותחות ככאלה ואין בהן כלל תנועת מבקרים.

שטח אש אל חילווה
הודעה בדבר שטח אש בצפון הבקעה (צילום: מיקי קרצמן)

לאחר השיחה עם תושבי ח'רבת אל-חילווה, המשכנו לביקור בכפר אל-עקבה. הכפר, שנמצא כמה קילומטרים מזרחית לעיר הפלסטינית טובאס (שטח A), מנה כ-700 תושבים לפני 1967. מאז התדלדלה אוכלוסיית הכפר, וכיום מספרה עומד על 230 תושבים.

לאחר כיבוש הגדה המערבית הכריז הצבא על שטח רחב, שבתחומיו שוכן הכפר, כשטח צבאי סגור. מאז, מתקיימים בכפר ובסמוך לו אימונים תדירים שכוללים שימוש באש חיה. האימונים, שבמהלכם סגר הצבא כבישים והשחית יבולים, פגעו קשות בשגרת חייהם של התושבים, שחיו בפחד מתמיד, ובפרנסתם. רבים מהם עזבו לערים הפלסטיניות הסמוכות. לפי נתוני "בצלם", במרוצת השנים נהרגו שניים מתושבי הכפר מירי חיילים, וארבעה נוספים, בהם ילדה בת שש, נהרגו כתוצאה מהתפוצצות נפלים. לפחות 38 מתושבי הכפר נפצעו מסיבות אלה.

ראש מועצת הכפר – חאג' סמי סאדק – סיפר כי ל- 95% מבניני הכפר הוצא צו הריסה מהמנהל האזרחי. הצווים הללו כוללים פקודת הריסה לגן הילדים של הכפר (כ-100 ילדים), למרפאה הקטנה ואפילו למסגד. כל אלה אמורים להיהרס מתישהו בשנה הקרובה.

הריסת מבנה באל-עקבה (צילום: עארף דראר'מה, "בצלם")
הריסת מבנה באל-עקבה (צילום: עארף דראר'מה, "בצלם")

ראש מועצת הכפר, אשר נפצע בנערותו מירי צה"ל כשהוביל את הצאן של משפחתו, הוא דמות שובת לב. הוא סיפר בסבלנות ובפתיחות על התחושות הקשות המלוות את החיים בכפר, את החרדה של התושבים מפני החיילים ואת הסיזיפיות שבמגעים עם המנהל האזרחי. עוד סיפר על מצוקת המים הקשה, וסירובו של המנהל לחבר את הכפר לחברת מקורות. יחד עם זאת, ביקש להבהיר שוב ושוב: "המצב שלנו קשה אבל אנחנו כל הזמן קוראים לשלום". אנשי הכפר קיבלנו אותנו בידים פתוחות ובלב פתוח. הם ביקשו שנספר על המציאות הקשה בה הם חיים.

המנהל האזרחי מסרב לחבר את הכפר לרשת המים
המנהל מסרב לחבר את הכפר לרשת המים (צילום: איתן בולוקן)

הסיור הותיר אותנו עם תחושות קשות. בליל של עצב, כעס, תסכול ואף בושה. מה ניתן לעשות? כיצד ניתן לפעול כדי לעזור להם? כיצד ניתן לפעול כדי לשנות את המצב הזה?

כאן אני רוצה לחדד נקודה שכתבתי עליה בעבר כאן (וגם כאן), אך אני מוצא שטוב לנסות ולהבהירה אף יותר: הרצון לעזור ולשנות לטובה אינו הבטחה שכך יהיה. במילים אחרות: אני לא חושב שניתן בפעולה אחת, או אפילו במספר פעולות, לשנות את חייהן של המשפחות הללו מקצה אל קצה, וודאי שלא לשנות את המתרחש בשטחי הגדה מבחינת האלימות הרבה הפושעת בהם. אלו הם תהליכים מורכבים שדורשים עשרות רבות של שנים. כל עזרה חשובה, אך אין תחליף להיכרות ישירה עם המתרחש בשטח. סיוע חומרי יבוא בעקבות כך.

במובן זה, אני מאמין שיש ערך רב לפעולה הישירה והלא-אלימה. כוונתי לכך כי עצם הביקור בכפרים האלה, האינטרקציה עם התושבים במקום – לכל אלה השלכות רבות מכפי שניתן לשער. לשיח ישיר בין תושבי השטחים לבין קבוצות של ישראלים יש השלכות עמוקות, הן פסיכולוגית והן מעשית. המגע הישיר הזה חשוב, ואני מוצא שהוא נקודת מוצא הכרחית עבור כל סיוע אחר שיבוא בעקבותיו.

כל ביקור מהווה עדות חיה, הבעת רצון טוב, השתדלות והזדהות. זוהי הצהרה על כך שישנן תופעות אותן אנו לא יכולים, ולא מוכנים, לקבל. אל נוכח האלימות, הנישול, הגניבה והשקר מהם סובלים הפלסטינים בגדה, יש צורך בסולידרית עמם. לכן אמליץ לכל מי שרוצה לטול חלק בהכרת המתרחש בגדה המערבית, להשתתף בפעילויות של "דהרמה מעורבת חברתית" וכן בפעילויות של הארגונים האלההאלה והאלה.

למדו על אודות המתרחש. קראו את החומרים המצורפים בקישורים כאן למעלה והשתתפו בעצמכם/ן בסיורים. ישנה בערות גדולה ועיוורון גדול בכל הנוגע למתרחש כאן – מעבר לפינה. אז הנה לנו תרגול בפקיחת עיניים. להסתנוור מאותה השמש שצורבת את מבטם.

יחד עם חאג' סמי סאדק ראש כפר אל עקבה
יחד עם חאג' סמי סאדק ראש כפר אל עקבה

קטגוריות
אקטואליה ביקורות כיבוש מוסר

גבול

אני רוצה להתעכב לרגע על המילה "גבול". המילה הזו לא זוכה לתשומת לב מספקת. תחושתי כי המילה הזו היא מבין המנודות והנשכחות שבשפה העברית. כיום, גבול היא מילה מיותרת, יתכן אף שבחזקת גנאי. ומדוע מיותרת? מפני שהחברה הישראלית היא חברה אשר וויתרה מרצון על גבולותיה, הן הגאוגרפיים והן המוסריים. מי צריך גבול כשיש אגרוף? או בגרסה השגורה: "מה אתה פרייאר? גבול אתה רוצה?"

תלמידים בעיסאוויה חוצים מחסום בידוק. צילום: תעאיוש

אז כיום אין גבול. לא צריך גבול. ישנם מחסומים וגדרות הפרדה. יש נוהל כניסה לכפרים בעבור יצירת "תחושת נרדפות" והפגנת נוכחות. כך הוא נראה – חוסר הגבול: מצב חירום צבאי שנמשך ומתוחזק היטב לאורך עשרות שנים. ישנם "פתרונות" הייטק וביטחון לכל אתגר: רחפן וחיישן ומריחן. וישנו גם ילד בן 18 שנשלח לתוך זה: לתוך חוסר הגבול. שיתמודד.

באותו האופן, גם בקרבנו אין גבול. כולנו אחים. כולנו העם. חוץ ממי שלא חושב כך. הוא ממש עובר את הגבול. וגם במרחב הכלכלי לא נותר זכר לגבול. יש שוק חופשי שמרסק רגולציה. יש עסק, תשואה, יזמות ו"תסרוקות" של מיליארדים למי שהוכיח עצמו כקירח מכאן ומכאן. החל מגיל 18 על מדים ועד לגיל העמידה עם מדי שכר-השעה, ישראל נשבתה בסחרור המקדש את הכוח ובז למגבלות הכוח. דמוקרטיה? לא עכשיו.

באי-קיומו של גבול גיאוגרפי-פיזי, מתערערים הגבולות המוסריים. כשם שבהעדרו של גבול פיזי ישנן פרצות, הרי שבהעדרו של גבול מוסרי ישנה פריצות. פריצות מעודדת אלימות. וכשהאלימות פורחת, פורחות עמה ומעמיקות השחיתות והמרמה. אני לא מתאר כאן סדר ליניארי של התרחשות, אלא תנועה סימולטנית של פריקת עול. לכל אלה אין, ולא יהיה, פתרון טכנולוגי. אין אפליקציה למצב בו אנו שרויים. יש מוצא פשוט – גבול גיאוגרפי וגבול מוסרי. אך השאלה היא האם אנו רוצים בכך ונכונים להיאבק עבור כך?

קטגוריות
חמלה כללי מהאיאנה מוסר תרגומים

בלנש הרטמן והקואן הגדול של לידה ומוות

אחת מהמורות הבודהיסטיות המעניינות, כמו גם הפעילות ביותר, בארה"ב של עשרות השנים האחרונות היתה בלנש הרטמן (1926-2016). הרטמן היתה פעילה במאמץ למען זכויות אדם במהלך שנות השישים, ולכל אורך חייה הקפידה ללמד בדבר חשיבותה של החמלה כחלק מתרגול הזן. הרטמן, תלמידתו של סוזוקי רושי, פעלה רבות במערב ארה"ב ואף שמשה כנזירה הראשונה שעמדה בראש סן-פרנסיסקו "זן סנטר".

לאחרונה סיימתי לקרוא את ספרה היפה של הרטמן, שיצא לאור ממש בסמוך למותה. אחת מטענותיה של הרטמן היא פשוטה כמו גם עמוקה: התרגול הבודהיסטי הוא בעל ממד אתי מובהק ומשמעותי, ויתכן שאף יותר מאשר ממד קוגניטיבי-נפשי. לאורה של הרטמן, ההבנה הרווחת כי בודהיזם הינו "תורת נפש" היא הבנה מערבית מודרניסטית אשר אינה מדויקת, שכן היא מושפעת משימוש עודף בטרמינולוגיה פסיכולוגית, כמו גם קפיטליסטית, בעבור הבהרה של אידיאלים דתיים זרים. אכן ישנם ממדים פסיכולוגיים עמוקים לדהרמה, אך ההעדפה להבין את הדהרמה כפסיכולוגיה גרידא היא בעיתית.

כאשר הרטמן נדרשת לדיון על אודות שש הפראמיטות – מהיסודיות הרעיוניים כמו גם המעשיים לדרך המהאיאנית – היא אינה מתרגמת את המילה paramita כ"השתלמות" או כ"אימון", אלא על ידי המילה "ערכים". כלומר שעבורה (כמו גם לרבים ממורי הסוטו-זן כיום ביפן למשל) דרך הבודהיסטווה אינה אימון קוגניטיבי-נפשי גרידא, אלא מימוש של אתיקה מסוימת. לקיחת ערכים כדרך חיים. הממד האתי הזה לדרך הבודהיסטית, לטענתה, מודגש מאד במסורות הצ'אן והזן, בהן השאלה אינה כיצד להשתחרר מהסבל, אלא כיצד לפעול ולהיות איתו. במובן זה, דוקהה אינה דבר מה שיש להחלץ ממנו, אלא מציאות שיש לפעול בה, לחיות אותה, בצורה חכמה וחומלת.

Blanche Hartman
בלנש הרטמן

הרטמן טוענת כי בעוד רבים מתייחסים בצדק לאימון הבודהיסטי כמעין "עבודה" על התודעה או של התודעה, הרי שהמסורת המהאינית הינה קודם-כל מסורת אתית. שש הפרמיטות אינן אימון לקראת מצב תודעה כזה או אחר, אלא הן-עצמן מימוש הגשמתה של תודעה חומלת. חומלת מפני שהיא "לוקחת על עצמה" אתיקה מסוימת. כאן, חמלה אינה מסקנה שנובעת מתובנה כזו או אחרת, אלא הרצון לבוא במגע. הרצון להיטיב, גם אם לא יודעים כיצד.

כמו רבים ממורי הזן של המאה העשרים (לא רק אמריקאים), הרטמן טוענת כי אידיאל הבודהיסטווה מהווה אידיאל דתי שונה מאשר דמות הארהט. בעוד תמונת השחרור העולה מדמותו של הארהט היא של שחרור תודעתי, הרי שזו שעולה מתמונת הבודהיסטווה היא של שחרור אתי. שחרור כאופן בו אנו מתנהלים בעולם, ולא כדרך אל מחוץ לעולם או חויית עולם אחר, נפלא ומרפא ככל שיהיה.

לפי העולה מדבריה של הרטמן, שש הפראמיטות הן למעשה ערכים שהמתרגל מקבל על עצמו, ולא טכניקות מכשוריות למען השגת מצב תודעה אחר. כאן, מתבהר ההבדל בין הצביון הקוגניטיבי-פסיכולוגי של הבודהיזם הפאלי לעומת הצביון האתי-פרגמטי של הבודהיזם המהאיני (ובפרט מסורות הזן). תרגול הזן, במובנו העמוק, הוא היענות חוזרת ונשנית לשאלות הקשות ביותר שהמציאות מביאה לפתחנו, ולא מסלול ודאי אל מציאות אחרת, שלמה ונשגבת ככל שתהיה. ההבדל הדק הזה בין המסורות הינו עמוק מאד לדבריה.

להלן קטע קצר שתרגמתי מספרה של הרטמן. אני מוצא בו דוגמה טובה לפשטות דבריה ועומקם.

***

לפני כמה זמן הודיעו לי שחברה קרובה שלי, אשר הייתה גם תלמידתי בעבר, גוססת ממחלה. שוחחתי עם בעלה פיט, וארגנו ביקור משותף בבית-החולים, בו נקיים מחדש את טקס קבלת ערכי הבודהדיסטווה, שקיימנו יחד לפני שנים. כל חייה היא תרגלה במסורת "בעלי המשפחות" וערכי הבודהיסטווה היו קרובים לליבה.
אחד מהדברים שעזרו לי מאוד בכל הקשור לנושא הזה – לידה ומוות – ובמיוחד בכל הנוגע לעובדת מותי שלי, הוא היכולת לפגוש את המוות בסקרנות. לשאול: "מה זה, מוות?" ודאי, אין כל אפשרות לדעת מראש. אך האם אנחנו יכולים להיות שם, נוכחים ברגע הבלתי ניתן לעיכול הזה, ולגלות בעצמנו את המסתורין הגדול שניצב בפנינו?
כשהלכתי לבקר את חברתי, ג'ני, אמרתי לה: "ובכן ג'ני, נראה שאת עומדת לפצח את התעלומה הגדולה לפניי ולפני פיט". היא שכבה חלושה על מיטת בית החולים בחדרה, אבל מיד לאחר שאמרתי את המילים הללו היא קפצה ממקומה, כרכה את זרועותיה סביב צווארי ואמרה: "בלאנש, כל העניין הזה של לידה ומוות הוא פשוט כל כולו לדעת אהבה ושמחה". כך היה פחות משבוע לפני שנפטרה.
אני מודה לך, ג'ני, על הלימוד הזה. "לדעת אהבה ושמחה". האם אנו יכולים לאפשר ללימוד כזה למצוא מקום בליבנו כאשר אנו מהרהרים במסתורין הגדול של לידה ומוות? ככל שאני מזדקנת אני מוצאת את עצמי תוהה: האם אוכל לומר את אותו הדבר כשאהיה על ערש דווי? אהבה ושמחה הן ממש כאן – זמינות עבורנו, אם נשכיל להיפתח אליהן.
אני רוצה לחלוק אתכם חמישה הרהורים שטוב להיזכר בהם מדי יום. עניינם הוא חיינו ולכן עניינם הוא מותנו. שאלת המוות היא שאלת החיים. ההרהורים האלה לקוחים מתוך ה- Upajjhatthana sutta:
מהותי היא להזקין. אין כל דרך לחמוק מזקנה. מהותי היא לחלות. אין כל דרך לחמוק ממחלה. מהותי היא למות. אין כל דרך לחמוק ממוות. מהותו של כל אשר יקר לליבי, כל אשר תמיד אהבתי, היא שינוי. אין כל דרך לחמוק מכך שאנו מאבדים את כל אשר יקר לליבנו. רק מעשיי הם רכושי. איני יכול לחמוק מהשלכות מעשיי. כל מעשיי, לאורך כל חיי, מהוויים את הקרקע עליה אני עומד.
עבורי, חמשת ההרהורים הללו משמשים רמז בדבר האופן בו יש לחיות אל נוכח וודאות המוות. הם מורים לנו: שימו לב לאופן בו אתם חיים. שימו לב למעשיכם – כיצד אתם נוהגים? כיצד אתם אל מול העולם? האם מעשיכם אדיבים? האם מעשיכם כנים? האם מעשיכם נתמכים ברצון כן להיטיב עם מי שסביבכם? האם מעשיכם אנוכיים או נדיבים? כיצד אתם חיים את החיים האלה? מה אתם עושים? השאלות הללו נכונות לחיינו אך גם נכונות למותנו. האופן בו אנו חיים קובע במידה רבה את האופן בו אנו מתים. את הקואן הגדול של לידה ומוות אין כל צורך לפתור. יש לחיותו.