את המשוררת רותי אלוני-לביא פגשתי במסגרת קורס שאני מלמד מזה כמה חודשים: מסע לימוד בדיאלוג הפילוסופי וההיסטורי שבין ההגות היהודית לזו הבודהיסטית. זה קורס מורכב ומרתק ואני מודה על כך שבזכותו יצא לי לפגוש אנשים כה אוהבי למידה, חקירה והרחבת הדעת, וכה מעוררי השראה.
רותי היא משוררת נהדרת. ספרה "סיבה לצאת" (הוצאת פרדס, בעריכת הדס גלעד), הוא פנינה צלולה של רעננות מחממת לב. שיריה קצרים וחמים מאד. כלומר יש בהם לב חם, חכם וחומל. למשל זה:
לפני כמה זמן רותי הציעה שנשוחח על כמה נושאים שעלו בשיעורים שלנו, כחלק ממחקרה המתמשך בעולם המגוון והפתלתל שניתן לכנותו כחקר המיסטיקה. בתוך כך, דיברנו על העומק אך גם על הסכנה שבהיקסמות עודפת מהחווייה המסיטית, והעדפתה על פני ההיבטים הריאלים והנורמטיבים של חיינו. מצד שני, דיברנו על ההיבריס המדעי והטכנולוגי, כלומר העדפת הטיעון הרציונלי כנקודת מוצא להתמודדות עם ההיבטים החמקמקים והמורכבים של חיינו. עוד דיברנו על מורכבותו של מחקר השוואתי של דתות וכיצד כל לימוד מעמיק של מסורת רוחנית מלמד אותנו כיצד לשוב אל העולם, לא פחות מאשר כיצד להיחלץ ממנו.
הנה כמה קטעים מתוך שיחתנו:
על הפיתוי שברדיפה אחר חוויות "מיוחדות" וחשיבותה של השאלה
על היוהרה שבקידוש הרציונליות
על מחקר השוואתי וזיקתו לאתיקת יום יום
–
