האיש והציפורים

הוא היה איש רגיל למראה, כמו כל מי שהולך לאורך המדרכה. זה היה סופו של יום, אך החשכה עדיין לא סיימה לפרוש את אדרתה. כשלושה מטרים מאבן השפה, קבוצת ציפורים ניקרה פתח זעיר בצדה של שקית נייר ורודה. הן התחככו ביניהן במרץ, בעודן מנקרות בשקית. נראה כי שפע פיתויים משכו אותן לבדוק כיצד ניתן להגיע לפירורי הלחם שנחבאו עמוק בתוכה. האיש ניגש לשם והציפורים התעופפו באחת. הן התמקמו במרחק בטוח בדשא והסתכלו בו. הוא הפך את השקית ברגלו, ולאחר שהתבונן בה רגע, התכופף ורוקן את פירורי הלחם על הדשא. לאחר מכן – המשיך בדרכו. מיד, שבו הציפורים וגילו שהתרחש נס. במקום שקית עמוסה בפירורים חבויים, שרק מעטים מהם היו נגישים, נגלה לפניהן כעת שפע גדול שיכול היה להשביע את רעבונן. והאיש הלך לדרכו מבלי להביט לאחור. כמובן, הוא יכול היה ללכת בעודו מביט מדי פעם לכיוונן – ליהנות מפירות מעשיו. או שהוא יכול היה להתרחק דיו כדי לא להפריע לציפורים, ואז להסתכל בהן ממרחק ולשבח את עצמו. אך הוא לא עשה זאת. הוא פשוט המשיך בדרכו ולא הביט לאחור. כל בחינה קשובה של חיינו תגלה כי כולנו היינו במצבן של הציפורים, פעם אחר פעם. כולנו נזקקנו למשהו, אך הוא נותר מחוץ להישג ידנו. ניסינו לגשש לפתחו בכל כוחנו, להשיגו כך ואחרת. ואז מישהו זר, איזה סופר לא מוכר בעלילת חיינו, איזו הערת אגב מאדם אחר – עשו את שהיה נחוץ. כולנו חבים לאנשים רבים שאיננו יודעים מי הם, שבלעדיהם חלק גדול ממה שהיינו זקוקים לו לא היה ניתן לנו, או איזשהו חסד שנעשה עמנו היה חומק מאיתנו. לא מופרך לומר שלחיות פירושו להיות בתלות הדדית. לא משנה כמה חזקים אנחנו או חושבים שאנחנו, תמיד אנחנו נשענים על האחר. לא משנה עד כמה אנחנו מספיקים לעצמנו, כוחנו נובע מאותם אלה שאינם ידועים לנו, שדרכם הובילה אותם, יום אחד, במורד הרחוב עד לביתנו, ברגע בו היינו זקוקים לאור שרק הם יכלו להפיק. כולנו הציפורים וכולנו אותו איש. 

מתוך ספרו של הווארד ת'רמן – Meditations of the Heart. תרגום: איתן בולוקן. 

איור: Elizabeth Gould