מאמרו של גדעון לב (ההונאה העצמית הזו איפשרה למין האנושי לשגשג, מוסף הארץ 29.1) הוא מהיפים, מעוררי ההשראה והעמוקים שיצא לי לקרוא בתקופה האחרונה. בשורות הבאות אני מבקש להתמקד בכמה טענות שצוינו בו ולהציע נקודת מבט מעט שונה.
לטעמי, יש אירוניה משעשעת בכמה מהטענות במאמר. לדוגמה, כל טיעון הכופר בקיומה של עצמיות נפרדת, יכול גם לשמש ככזה המאשש אותה. כל טיעון בדבר היות העצמי שזור במארג אינסופי של תנאים וסיבות, מאפשר את הטיעון שהמארג כולו מקיים בתורו את אותו עצמי. כך שאם עצמיות אינדיווידואלית מוגדרת כהונאה והמערך הדינאמי מובן כאמת, אזי שאותו מערך הוא שלמעשה המאפשר את ה"הונאה". ואם אכן עצמיות היא מבע של המערך כולו, כלומר שיש לה תוקף ומובן, אזי כלל אינה הונאה. יש לה תוקף מלא וייחודיות מובחנת. היא אינה ניתנת לחלוקה (Individuum). ארעיותה לא מפחיתה מאמיתותה.
כמובן, המחשבה שיש עצמי נפרד וקבוע היא חלק ממה שעושה אותנו לכדי מי שאנחנו. תחושת הייחודיות והנפרדות היא חלק ממה שהופך אותנו לבני אנוש עם אישיות וזהות מובחנים, היכולים כלל לעלות בדעתם את שאלת העצמיות. בהחלט, יש באינדיבידואליזם הקשה את הפוטנציאל למדרון חלקלק לנרקיסיזם, ולב מציין זאת בצדק, אך הטענה כי המאפיין האנושי הבסיסי הזה הוא הונאה, עלולה לשמש בתורו מדרון חלקלק לניהיליזם. טוב להיות ספקנים וביקורתיים בדבר תוקפו של העצמי, אך טוב גם להיזהר מריקונו המוחלט כפי שקורה בחסות הכותרת "הונאה".
ככלל, הייתי נזהר מהכללות המגדירות את קיומנו הפרטיקולרי כהונאה. זה קל מדי. קיומנו נסתר הרבה יותר ומופלא. טובה כאן ענווה של קו החוף בין החול והים: הקו מובחן ויציב, אך עם זאת שזור במים ואדמה ומשתנה מרגע לרגע. האם הוא "הונאה"? זו הדיאלקטיקה שגרמה לחוקרי דת רבים לראות בהיסטוריה הבודהיסטית, בעיקר זו המהאינית, עקבות מיסטיים עמוקים. רב הנסתר על הגלוי, אך לעיתים הגלוי פשוט גלוי. כולל אנחנו. משתנים וחולפים, אך הנה – ממש כאן.
"כדי להציל את העולם הגוסס", כותב לב, "נדרש שינוי רדיקלי בהתנהגות האנושית, האנוכית. רק הרחבת הזהות העצמית, הרחבת מעגל האהבה, תביא להכרה בכך שדאגה לסביבה היא דאגה לעצמי, פגיעה באחר היא פגיעה בעצמי. זה אכן כך. כמו שכתב ג'ון לנון, אני הוא, ואתה הוא, ואתה אני, וכולנו יחד".
אני חושש שהדרישה להבנה חדשה היא ראויה אם כי מעט נאיבית. לטעמי, השינוי הרדיקלי בהתנהגות האנושית האנוכית לא ינבע ממסקנה חדשה או הכרה אפיסטמית רעננה. יותר מאלה, אנו זקוקים למדיניות רווחה רעננה, חינוך רענן, תשתיות רעננות, מערכת בריאות ציבורית רעננה, מערך סיעוד רענן, מקורות תמיכה נפשית רעננים, תחבורה ציבורית רעננה, דיור ציבורי רענן, מעונות יום רעננים, חלוקת תקציב רעננה, ובכלל: אחריות חברתית-קהילתית רעננה. לא הייתי שם את כל תקוותיי על מפנה עמוק וחד משמעי בתודעה. ההיסטוריה מלמדת אחרת, ולקחיה צוננים ודוקרים.
במקום מפנה אפיסטמי את תפיסתנו את העצמי, הייתי שואל – מה אני יכול לעשות עם העצמי? מה עלי להגיד? היכן ניתן להביע את כאבי? מתי עלי לצעוק? אילו ערכים קרובים לליבי בשעה זו? איזה מדיניות נדרשת לנו בשעה זו? מה האידיאל לאורו אני מבקש לחיות? מה יקר לליבי? מה עושה אותי לאדם? האם אני יכול לשתוק מול עוול ושחיתות? עם מה איני מוכן לשתף יותר פעולה?
אני חושש שהתשובות לשאלות בוערות אלה, המשפיעות על חיינו הרבה יותר מאשר השאלה בדבר תוקפו או אי-תוקפו של העצמי, לא מאפשרות להמתין למהפך התודעתי והשינוי התפיסתי שלב מבציע עליו. שאלות אלה, הנובעות מהמצפון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, לא תעלנה אם נניח שהפרט הוא בגדר הונאה, ושבמובן עמוק אנחנו הונאה.
הפיתוי הפוסט-מודרני הפופולרי (והמגובה מחקרית!) לריקון קטגוריות, שמציף את שיח הרוחניות העכשווית, הוא מהמגמות שכרסמו במה שכל כך חשוב עבור דמוקרטיה – ענווה, יושרה, הגינות, היכולת לנהל שיחה, הבחנות, עובדות, ובעיקר – דגש על חתירה אל עבר רעיונות מכוננים, גם אם מופשטים, ולא ריקון שלהם. במובן זה, האמירה כי העצמי הוא הונאה עלולה לגרום לעוול לא פחות מאשר הסברה שהעצמי הוא הדבר היחיד שיש.
–
10 תגובות על “האם אכן הונאה?”
גם אני קראתי בשקיקה את המאמר וכתלמידה שלך מאוד התחברתי אליו, אך כרגיל אתה פותח כיווני מחשבה אחרים/נוספים לגמרי
״אתה״מורכב ממערכת סימביוטית סינרגיסטית של תאים. המערכת מרושתת ויש קשר בין כל טרליוני התאים כולל ״הזרים״ חיידקים,פטריות, וירוסים. רשת עצבים הורמונים נוירוטרסמיטורים ואנזימים שעובדים בתאום. נח היה למח לפתח בשנות האבולוציה מנגנון (הגנה)שמאחד את כל המארג הזה ליחידה שנקראת ״אני״. מסה קריטית של תאי מח שבהדרגה הגדירו גבולות להוויה אחת. אותה הוויה היא ס״ה תבנית מנטלית(סנקארה). הבודהה תומך בתרגול עקבי לפרק את התבנית תוך זהוי הולך וגדל של המציאות האמיתית(דהממה).
נכון גדעון, אכן "אני". הנה אמרת זאת בעצמך . וה"אני" הזה אינו פחות אמיתי מהרשת המקיימת אותו, כשם שהצבע המובחן אינו פחות אמיתי מהספקטרום המקיים אותו. אל לנו לדון את תורת הבודהה לפשר בלעדי של איון העצמי. שהרי היא גם מאשררת אותו. דרך אמצע מופלאה.
ילד מסתובב עם אימו ורואה לפתע אריה ואחרי שניה זאב ונחש ונשר ודגים..
והוא שואל בסקרנות: מה שמו של בעל הרעמה..ומיהו ההוא עם הכנפיים העצומות..והאמא משיבה:זה גן-חיות
פשוט מצוין! כשגמרתי לקרוא את המאמר של לב, שהוא באמת מרתק, המשפט שיצא לי מהפה, אבל בעיקר מהלב, היה: ״מידע מרתק, אבל….אז מה?״
ואני אומרת שיצא מהלב, כי המצב האנושי לא מאפשר לי להסתפק מפחות מתשובות לסוגיות שאתה מעלה: איזה מין בת אדם אני רוצה להיות, מה חשוב, מתי לצעוק, על מה, איזו מדיניות דרושה. מה עליי לעשות עם חיי. שלא לדבר על הצורך הדחוף ממש למצוא פתרונות הולמים בתחומים שאתה מזכיר: דיור, בריאות, חינוך, וכו.
באמת תודה איתן. ממש תודה.
תודה אירנה. אני יכול להבין את הערך הרב שבפרספקטיבה הרחבה שטענותיו של לב מספקות. באמת ובתמים ראוי לנו להבין את היותנו שלובים בזיקה מתמדת עם כל התופעות. זו חכמה עמוקה מאד שראוי לנו ללמוד ולזכור מן המקורות הבודהיסטיים וממקורות אחרים. עם זאת, אני חושש ששימת הדגש על ההיבט הזה, ובמיוחד לאור הקביעה הנמהרת שהעצמי הוא "הונאה", פשוט לא מסייע או מועיל לנו. ההגדרה הזו מאפיינת מגמות איקונוקלסטיות שאנו מכירים מתולדותיהן של דתות רבות. מגמות שמובילות, לעיתים אף בצדק, לשיכרון אסתטי וריחוק מן האתי (בפרפרזה לקירקגור). במובן זה, אני חושש שבכל העדפה של המופשט תתכן הקרבה מסוימת של הקונקרטי ובתוך כך של האתי. הדרך לעסוק באתי, במה שבוער בפנינו בימים אלה ממש, הוא דווקא שיבה אל הקונקרטי, ולא היסחפות אל הקוסמולוגי-מטפיזי. כפי שהרב השל טען: השאלה העמוקה אינה בהכרח מהו האדם, אלא מיהו.
מצוין. תודה.
תודה לך, משה.
אתך ההערכה הרבה למאמר של גדעון לב, וגם בהכרת תודה עמוקה על שהצליח להנגיש את המורכבות בפשטות שאינה מאבדת את מהותה. למרות שמסכימה שיש חשיבות במה שאתה אומר, צר לי שזה כל מה שבחרת לומר על מאמר בפירוט. אשמח אם תוסיף מה הביא אותך לדבר בשבחו בראשית דבריך. בתודה.
תודה טובה. אכן גדעון כתב מאמר נפלא. בעיקר, כפי שציינת, ברהיטותו הרבה בהבהרת נושאים כה מורכבים ועמוקים. מכאן שבחו של המאמר וחכמתו. עם זאת, בכל הנוגע למשמעות הדברים שגדעון פרט בדבריו עבורנו, בחרתי להדגיש כמה נקודות, חלקן בהחלט ביקורתיות, כפי שפירטתי ברשימה שלי (וכן בהמשך ההתכתבות כאן עם הקוראים בתגובות).