קטגוריות
כללי

מידיעה לחוכמה

תפקידה של הפילוסופיה בזמן הזה […] לאור הסכנה של הניהיליזם המאיימת על האנושות, להזכיר ולחזור ולהזכיר לאדם את האלוהים. שומה על הפילוסופיה לקרוא לבן אדם של תקופתנו, לאותו בן האדם המשתחווה בפני החומר, המכונה, הטכניקה, התמורה, לאותו בן האדם אשר המדע נעשה לו לטכניקה ולא לחוכמה, לאותו בן האדם אשר האמונה באובייקט עלולה לבלוע אותו – לאמר ולחזור ולאמר לו: מציאותו וממשותו של העולם אינה אלא מציאות הנטויה בין האלוהים ובין האני, ואשר אינה קיימת בלעדיהם. כל העצמים אינם אלא תופעות. שום הוויה שאותה הכרנו, איננה ההוויה בפני עצמה; האופי התופעתי הזה של ההוויה הוא פרי ההכרה היסודית של המחשבה הפילוסופית. שום בעל שכל […] איננו יכול להשתמט בפני ההכרה הזאת. אולם הכרת האופי התופעתי של העולם אינה מוסיפה ידיעה נוספת אל הידיעה האחרת, שהייתה אומנם כבר ברשותנו, אלא היא צריכה לגרום לזעזוע, למהפכה של הכרת הווייתנו כולה. 

[שמואל הוגו ברמן, "פילוסופיה של חולשה ופילוסופיה של העזה" עיון: רבעון פילוסופי א חוברת ד, (1949), עמ' 332]. 

אם תאמין, למשל, בהכרה אינטואיטיבית של העולם, כדרכו של ברגסון או רודולף אוטו, אזי חוויית הקודש גם כשהיא כולה עטופת מיתוס ראשית היא לאמת הרליגיוזית, אבל אם כל הכרה היא סמל אזי גם "הקודש" וחוּיתו אך ורק אקצנט [מבע, א"ב], אם כי נכבד, בתחום הסמלים שנקראים דת וגם מיתוס ביחד. […] החשוב בספירה הזאת והראוי בה הוא רק המומנט של ההתפעלות – הוא המומנט המשותף לדת ולפילוסופיה. […] יש צד שווה בין החרות הפילוסופית, היודעת שהעולם הניתן הוא "רק סמל", ובין התודעה הדתית שיודעת גם היא את ה"רק" הזה. 

[סיני אוקו, "חרות הפילוסופיה והאמונה" עיון: רבעון פילוסופי א חוברת ב/ג, (1946), עמ' 191-192]. 

ברגמן ואוקו מזכירים לנו להביט אל מעבר לשפת האושר או הנחת השגורה (כיום יש לומר "וולנס"). הם מזכירים, כפי שעשו פילוסופים ואנשי דת במשך דורות, כי ממש מול עינינו יש עולם-אין-סוף, קרוב אך נסתר, שחומק מניסוח בלשון היודעת, ומבקש, אם בכל זאת, את ניסוח לשון הסוד. והסוד הוא המופלא שבברור מאליו. אותה פליאה עמוקה המבליחה בליבנו ברגעי צער כמו ברגעי תהייה; ברגעי שמחה כמו בימי שבר גדול. כל אלה מופלאים וכל אלה דורשים את קרבתנו, לאו דווקא את ידיעתנו, כמעין התפכחות או התבגרות מן ההיבריס השגור – הוא היבריס הידיעה, הוודאות; כלומר היבריס הכוח. כמה מהר הורגלנו להחליף פליאה בכוח; חוכמה בידיעה; העזה בנוחות. זה כה עתיק ועם זאת כה מצליף ברעננותו. 

פילוסוף ביושבו מול ספר פתוח (סלומון קונינק)
פילוסוף מול ספר פתוח (סלומון קונינק)

ברגמן ואוקו עמדו על המנעד העדין והחמקמק שבין הדת, במובנה הספקני של ניתוץ אלילים ודמיונות, לבין הפילוסופיה כטבילה בעומק השאלה האינסופית. העובדה שתפיסתם, המאירה את הזיקה השוררת בין הדתי לפילוסופי, נחשבת לרוב כאפולוגטית (לכאן או לכאן), היא מצערת. הם מזכירים לנו כי שיח רוחני המעגן את עצמו בבלעדיות הקרקע המדעית-פסיכולוגית-קפיטליסטית, יוביל אל ניהיליזם. כל עוד רוחניות נעדרת סימן שאלה, אי-ידיעה, ענווה פילוסופית כמו גם אומץ לב פילוסופי – יש בה חסך גדול של פליאה וממילא של תקווה. 

פליאה מאפשרת לנו לדמיין את ריבוא אפשרויותיו של הלא-מובן; של המוחזק כאחר מאיתנו וזר; להעלות בליבנו את מה שאנו מבקשים לנו ולאחר. כלומר היא מאפשרת תקווה. פליאה שכזו אינה מבטיחה אושר, נחת, ידיעה מוחלטת או רוגע. לעיתים ממש ההיפך. היא עושה דבר מה חשוב יותר: היא מהווה תזכורת לכך שחיינו עמוקים לאין ערוך מכל אחת מהקטגוריות הללו ולכן לכל אחת מהן מקומה כאין-סוף בעצמו. גבולה של פילוסופיה הוא גבולה של הדת במובן זה ששתיהן מבקשות מאיתנו לזכור את הפליאה ולהיות אמיצים מספיק לנסחה בלשוננו, או לפחות לנסות. ניסיון זה, לומר משהו למרות הסוד הנעלם, אינו ידיעה כי אם חוכמה.  

5 תגובות על “מידיעה לחוכמה”

הוי, כמה נכון, כמה יפה ועמוק וכל כך קשה לאחוז בעולם החומרי והמידעני שחיים בו.
רשימותיך מצליחים כל פעם לטלטל אותי. וזה נפלא. תודה.

איתן היקר
אלוהים, תבונה, מציאות אמיתית..כמו גם אין סוף, הארה וגם סמסרה הינם ״שפת התודעה״ שנולדה מחרדה מהלא ידוע שכנראה לעד יוותר לא ידוע.
נדמה לי שרק ישיבה בדממה תבהיר זאת ותלמדנו צניעות.

אכן, אין לנו אלא "שפת התודעה" או "שפת הסמלים" כפי שטען קסירר (ולפניו נגרג'ונה). זה חלק מהיותנו בני אנוש, כלומר אלה אשר פועלים בשפה. לכן הענווה שאני מדבר עליה, אינה הבקשה ללכת אל מעבר לשפה או להעלימה, אלא הפיכחון שלא להילכד בבלעדיותה. הישיבה השקטה בהחלט מלמדת את זה, הגם שהיו חכמים שכלל לא ישבו ועדיין הבינו את החוכמה הזו מניסיון חייהם ובגרותם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *