קטגוריות
כללי תרגומים

סיפורי הקואן: מה הסיפור?

בשבוע שעבר הייתי אמור להשתתף במפגש "שבילים רבים דהרמה אחת", אך לצערי נאלצתי לבטל ברגע האחרון. הנה כמה מחשבות שהתכוונתי לדבר עליהן בהקשר למסורת הקואן. אני מודה לאילן לוטנברג ולאבי פאר על ארגונם את האירועים הברוכים האלה. 

***

שיחות הקוֹאַן, הפופולריות כיום במערב, נותקו מההקשר התרבותי ואולי אף יותר מכך – זה הדתי – בו נוסחו ונשמרו לאורך הדורות. כבכל תהליך ממושך של תרגום ומעבר בין-תרבותי, נותרנו כעת עם "אחרית החיים של היצירה", כפי שניסח זאת וולטר בנימין. תיאורי עולם עתיק ורחוק, מרתקים ומסקרנים, עמומים ומתמיהים, פועלים בשפתנו, בתוך ההקשר התרבותי והרוחני המסועף של ימנו.

אחת התמורות המרתקות בהקשר זה, היא המעבר מהגדרתם המסורתית של קואנים כ"מקרי עבר" (יפנית: קוֹסוֹקוּ, 古則), כלומר כספרות ענפה של זיכרון מסורתי המשמר רגישויות קהילתיות הנוגעות לסמכות, פרשנות, לימוד ותפיסת שחרור – לכדי ההגדרה המודרנית "סיפור".

כפי שקרה לאורך מאה השנים האחרונות, אוצר הידע הבודהיסטי, ובתוך כך ספרות הקואן, זכה לפופולריות רבה מפני שהוא הועבר כחלק מהתחזקות האתוס המודרני של רוחניות שאינה דוגמטית (או פשוט תחת ההנחה שדוגמטיות אינה יכולה להיות רוחנית). לרוב, בעולם חילוני, לא ידברו על קואנים כ"מקרי עבר" של מסורת הזן, שכן זו קטגוריה המקפלת בתוכה הקשרים דתיים וממסדיים מובהקים, אלא על היותם "סיפורים". 

קואנים מובנים ביתר קלות כ"סיפורים" מפני שכך תהליכי התרגום וההטמעה התרבותיים הבנו את פשרם עבורנו. אדגיש: אין כוונתי שהקואנים אינם סיפורים, אלא שהעדפת הבנתם כ"סיפורים" היא רק חלק אחד – ובכן – בסיפור הקואנים. בהינתן וההדגשים המסורתיים והדתיים-ממסדיים מטושטשים, אופיים היצירתי, האיקונוקלסטי והמסקרן של הקואנים מודגש. לדעתי, הדגשה זו היא מודרנית. 

ובכל זאת, כיצד הקואנים פועלים כיום במערב? מה "יש בהם", באותם סיפורים, שכה מרתק אותנו? יתכן ויותר מכל, הקואנים פועלים כתזכורת לאחת מסגולות הדת והרוח העתיקות והחיוניות ביותר שהורשו לנו ממסורות העבר – מעלתה של מבוכה. אין כוונתי למעלתה של בערות או סִכְלוּת, אלא לסגולתה הטובה של ענווה. סגולה טובה הנכרת במיוחד כאשר אנו עוסקים בספרות כה ענפה אשר, מצד אחד, מביאה אל שיאו את היחס הספקני, ומצד שני מעוררת ציפייה גדולה לוודאות. ניתן אף לומר כי בדיוק משום שכוחה של ספרות הקואן הוא באיקונוקלסטיות המערערת של העמדה השואלת, הרי שבאופן עמוק הקואנים משקפים כמיהה עמוקה לתשובה.

אך למעשה, קואנים תמיד נותרו שאלות ותשובות יחד: תשובות ההופכות בתורן לכדי שאלות, ושאלות המבשרות מצדן על תשובות אפשריות נוספות. במובן זה, הרדיקליות של מסורת הקואן היא בהיותה ביטוי לחירות שבהליכה אל מעבר לשאלה ותשובה, אך מבלי להתכחש לאפשרותן ואף לחיוניותן. 

אם אפלטון לימד כי הפליאה היא אבן הראשה של הפילוסופיה, ניתן להעז ולהציע כי המבוכה היא שורש הפליאה. אך כדי ששורש זה יחיה ויתפשט, מוטב שלא לנסות להתמיר מבוכה בידיעה וודאית. וודאות, אם כלל אפשרית, מתבהרת רק בהכלת המבוכה ובקבלתה. כלומר בוויתור עמוק על רעיון הסוף, במובן של מסקנה כוללת.

מכאן חשיבות שיחות הקואן בעצם היותן שיחה נמשכת. בעצם הנכונות למבוכה, מבליחה פליאה שיתכן ותאפשר ידיעה, כלומר תשובה, אך לא תוגבל לה או למבוכה עצמה. היות ואנו כפי שאנו, הכמיהה למענה תמשיך. אך יתכן וצריבת הפחד מאימת השאלה הנותרת בלא מענה תותמר בהיווכחות בפלא ובנכונות לקבלו בשתיקה.

מורי הצ'ן והזן לימדו כי תודעת המתחיל חובקת ארץ ושמים. נזיר הזן היפני נָנְפוֹ שוֹמִיוֹ, בן המאה השלוש עשרה, כתב: "למרות שמספר הקואנים עלול להיראות מוגבל, הרי שלמעשה ההרים והנהרות, הארץ הגדולה, העשבים והעצים, היערות והימים – כל אשר עיננו רואות וכל אשר אוזנינו שומעות – כל אלה קואנים."

לפי חוכמה זו, בעיית החיים אינה מצריכה פתרון נסתר שעלינו לחשוף, אלא היא מתרוקנת מעצם הנכונות לפקוח מבט אל פלא הקיום על כל פניו, ופעול בו כשם שראוי לנהוג לנוכח פלא. מכאן גם משמעותה האתית של המבוכה: לא לפגוע בפלא, אלא להיות קרובים אליו, כלומר עדינים וחומלים איתו.

הנזיר היפני ננפו שומיו

ויטגנשטיין לימד כי הפילוסופיה, באם אכן פילוסופיה, היא מלאכת הבהרה לטיעון הפילוסופי עצמו. ברוח דומה, פייר אדו שב והדגיש כי הפילוסוף הוא זה אשר נע לעד לעבר חכמה. כלומר שהוא לעד בדרך. דרכו היא לעבר, ולעולם לא הגעה. מורי הצ'ן והזן לימדו כי לעיתים טוב למצמץ ולעיתים טוב ללגום תה. לעיתים טוב לומר דבר מה ולעיתים טוב לשתוק. הם לימדו כיצד לחיות את הקיום הזה – "לעיתים". אם מוכנים לחיות את הרגישות הקיומית הזו יתכן אפשר להבין לעומק את שירו של דוגן "פניך המקוריים":

הפרח באביב, הקוקיה בקיץ, הירח בסתיו, כפור השלג בחורף – כה צלול

בכתבו על המאמין הדתי, כתב סרן קירקגור כך:

"מתוך ויתור אינסופי, מיצה האיש את כוס העצב התהומי אשר לחיים, יודע הוא את הכאב ואת הברכה שבאינסופי, את הצער ואת הארוכה שבוויתור על הכל, על היקר ביותר, ועם כל זאת – טעמו של הסופי ערב לחכו, כאילו מעולם לא נגלה לו משהו יותר גבוה" (חיל ורעדה: ליריקה דיאלקטית. תרגום: איל לוין. הוצאת מאגנס תשס"ז).

בדומה לחכמי הזן, קירקגור לימדנו כי הוויתור האינסופי (ולא ההשגה המתמדת) הוא המאפשר את השיבה אל הסופי. את הגאולה בסופי. כך, בוויתור על תשובה וודאית ובהדגשת השאלה החוזרת ונשנית, שיחות הקואן מאפשרות לנו לשוב אל היחסי, אל היום יומי, אל העולם הזה, שטעמו ערב לחכנו בדיוק בשל סופיותו. בעוד שאינם רק סיפורים, לא ניתן להתכחש לכוחם המופלא כסיפורים. הם נוגעים בליבנו ומאתגרים את חשיבתנו אל נוכח כל הברור מאליו, ואין זה דבר קטן כלל.

סרן קירקגור

 

2 תגובות על “סיפורי הקואן: מה הסיפור?”

לחסידי הבודהיזם ובעיקר למתרגלים יש התמכרות למלים נהדרות ועצומות כמו: תבונה, תובנה, מודעות, צלילות הדעת, ריכוז נכון, שוויון נפש וכאלה. אחת השיטות ואולי אף חלק מהתירגול זה הקואן. הוא גורם לטלטלת ההכרה ובכך עשוי לחדור לתת-ההכרה ואז למפגש עם החוכמה. אני בעד!? לכל מי שזה עוזר לו אבל ללא האחזות רצוי לעיתים לנתץ גם את הקואנים ולהנות מיין או ארטיק מצנן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *