על בדידותם של הלומדים לאהוב

בדידות אינה זרה לאף אחד ולאף אחת מאתנו, מפני שבדידות היא ממהותנו. בדידות אינה רק תוצאה של נסיבות חברתיות, אלא היא מאפיינת את מצבו של האדם בכל חברה. נסיבות חברתיות יכולות בהחלט להחריף את תחושת הבדידות האינהרנטית הזו, והן עושות זאת במיוחד בעידן כה מנוכר, ציני ומופרט כעידן שבו אנו חיים.

פעמים רבות, כשמדברים על קושי כזה או אחר ואפילו על סבל, לא מבחינים בכך שהבערה הפנימית היא צרימת הבדידות. מתחת לקושי היום יום ישנו הקושי שבהתמודדות לבד עם קושי היום יום. לכן ב"בדידות" כוונתי לידיעה שאף אחד לא יכול באמת ובתמים לשתף את האחר בתחושותיו. אם חושבים על כך בכנות, הרי שאף אחד לא יכול להשתתף בקיומו של אף אחד אחר.

הבדידות הקיומית, עליה כתבו בצדק רומנטיקנים ואקזיסטנציאליסטים במאתיים השנים האחרונות, מבודדת אותנו מן האחר באופן כל כך יסודי, עד כי יתכן וההגדרה ראשונית למושג ה"עצמי" אינה אלא "בדידות". בדידות מכוננת את העצמי; היא הד עיקש להבדלה הבסיסית שנותנת תוקף להיותנו מי שאנחנו. וההבדלה הזו היא אכן ברכה כואבת: אמרת "עצמי" אמרת "בדידות", ברגעי שמחה כמו עצב. מה שנותן תוקף לעצמי הוא גם מה שמבודד אותו מכל מה שאינו עצמו.

אני מציע שהבדידות הזו, שדרכים רוחניות ותורות שונות ניסו להקהות ואפילו למגר, היא מעצם טבעו של אדם באשר הוא אדם. אנו יכולים לייחל להיעלמותה ולשאוף לרגע בו נתאחד בכוליות שתסיר את עול הנבדלות מליבנו, אבל בכך נקריב דבר מהותי מעצם אנושיותנו – בדידותנו.

כיצד נביט שוב אל הים אם לא נחוש את ערגת המרחק? כיצד נשתתף בכאבו של אחר אם לא נכיר בעובדה שאין לנו למעשה דרך לנחם אותו, מפני שכאבו הוא כאבו? איזה אדם יישאר שם, לאחר ההתמוססות הגדולה באחדות הקוסמית? האם לא יתגעגע לחבר? האם לא ירצה שמישהו, מתישהו, יפנה את מבטו אליו ויראה אותו כישות הפרטיקולרית שהוא-עצמו? ברוח דבריו של מרטין בובר, האם אנו באמת רוצים לוותר על "אני" ו"אתה"?

האידיאלים הגדולים של היטמעות במוחלט, נזילות העצמי, התאחדות עם הנשגב או מגע עם הקודש לא היו מנוסחים כפי שנוסחו ונזכרו, אם לא היה מי שיבכה עליהם; מי שיתגעגע אליהם. כל אלה לא היו נשמרים במשך דורות אם לא היה מי שידמיין אותם, יקווה להם, יהגה אותם בתפילתו ויכתוב עליהם בשירתו. המיתוסים הקדומים כמו גם היסטוריית דתות העולם מלמדים שיתכן והאיחוד המיסטי לסוגיו הוא פסגה זמינה למי שיכול לה, אבל אין פסגה בלא עמק ואין היטמעות בלא פירוד. העצמי שלא רוצה להיות עצמו הוא המעצים את עצמו.

ייתכן וזה החשבון הסופי של כל אתוס מיסטי: בשיאה – החוויה המיסטית של איחוד, התפוגגות והתמוססות, מאיינת את משמעותה. איני מתכוון לכך שחוויות כאלה אינן אפשריות, אלא מציע שכוחה של מיסטיקה הוא בערגה אל השיא ולאו דווקא במימושו. המיסטיקן הוא לעד שבור הלב. והוא שבור לב מפני שכל שכרו, לרוב, הוא להיכנס אך מיד גם לצאת. המיסטיקן נותר עם הסוד. "מֵאַיִן הַגַעְגוּעִים הַקּוֹרְעִים אֶת הַלֵב, הַהֶמְיָה אֲשֶר לאֹ תִתֵן דּוֹמִי לָאָדָם בַיּוֹם וּבַלַיְלָה?" כתב הלל צייטלין בחיבורו "על גבול שני העולמות".

לכן האדם בודד. לכן הלב נותר דואב. לכן אנחנו עוד מסוגלים לומר שירה ולהעריך יופי וסיפור. הם מנסחים עבורנו את מהותנו. ומהותנו היא כמיהה. הבדידות הזו היא האדם, והניסיון להתכחש לה או להכתירה כפגם הוא היבריס. היבריס הפיתוי לכוליות אחדותית. מה עם השכן? מה עם בעלי החיים והפרחים? מה עם הקרובים לנו ביותר? מי יראה אותם, יעריך אותם, אם כולנו נתאחד עם הכל?

יתכן שמבין הדברים שהכי קשה לנו להכיר בהם, הוא העובדה שבדידות גם אינה תלויה בנוכחותו או היעדרותו של אהוב. כמובן, וכפי שקורה לרוב, היעדרותו יכולה להעמיק את הבדידות, אבל מי שתולה במושא אהבתו את הבטחת סופה של בדידות, מרחיק את עצמו מאהובו אף יותר.

אני מציע שאם ניתן להשתמש במילה "תפקיד" באשר לאהוב או אהובה, זה לא מפני שהם משמשים פתרון לבדידות או נתיב לאקסטזה או לאושר, אלא מפני שהם משקפים באהבתם את בדידותנו שלנו. הם לא מתנגדים לה. יש ריפוי בבדידות הזו יחד. "בדידות היא דבר יפה, אך טוב שיהיה לצידנו מישהו שיאמר לנו שבדידות היא דבר יפה" (מיוחס לאונורה דה בלזאק).

לאהוב פירושו לדעת את המרחק, לשמר אותו, לכבד את השוני. מעצם שימור המרחק מעמיקה הקרבה. אני מדבר על מרחק ולא ניכור. לאהוב פירושו להסכים למרחק. ועד כמה קשה לעכל זאת – שבהסכמתנו למרחק אנו מסכימים לבדידות. אהבה אינה ממוצה באיחוד או בהיטמעות. היא ההסכמה למרחקנו הנצחי ממושא האהבה. הסכמה כזו מתבטאת באינטימיות. ואין אינטימיות ללא מרחק ממנו ניתן כלל להושיט יד.

בדידות היא המחוללת הגדולה של יופי וחוכמה, של כאב לב וסיפוק. היא נקודת המוצא לאפלה כמו גם לפליאה. מצינתה החדה אנו שואפים לחום ולנחמה, ובזכותה אנו מעריכים את רגעי הקרבה. אם נקריב את הבדידות בעבור אתוס של גאולה כזו או אחרת, נקריב יסוד מהותי במה שהופך אותנו למה שאנחנו: יצורי כאב ויופי. חבוטים ומותשים הלומדים לאהוב.

(על נושא זה, בין השאר, אדבר  באירוע הזה).  

–