קטגוריות
כללי

אי-היאחזות: האומנם?

לפני כמה ימים השתתפתי בכנס. לקראת סופו של מושב שעסק ברגשות בדתות העולם העתיק, פנתה אחת התלמידות אל אחרון הדוברים. היא אמרה לו משהו כזה (ציטוט מהזיכרון):

"מאד התחברתי למה שאמרת בנוגע לאי-היאחזות. אני באמת רואה עד כמה אני מזדהה עם הרגשות שלי כל הזמן, כאילו הם ממש אני. אני חושבת שכולנו צריכים לא לאחוז ברגשות שלנו, כלומר לא להאמין להם."

הדובר שאליו פנתה התלמידה הסכים איתה. הוא אמר לה (שוב, מהזיכרון):

"בהחלט, ההיקשרות שלנו לרגשות גורמת לכאב וצער. לכן אחת התרגולות המשותפות למסורות העבר היא של ניתוק רגשי, איפוק או השתוות הרוח. אלה מלמדים אותנו שלא להאמין למה שאנו מרגישים; לא ליפול בפח הרגש."

דבריהם הממו אותי.  אני מודה שלרגע לא האמנתי למה שאני שומע. העולם הפך אפור למדי. ואולי "נפלתי בפח הרגש"?

מסורות הבודהיזם מלמדות אותנו בחוכמתן הרבה כי היאחזות (פאלי: upādāna) היא אכן חוליה מרכזית בהתהוות הסבל. ההיקשרות הזו היא מרכיב מהותי במה שעושה אותנו בני אנוש מרגישים, ועם רגש – מה לעשות – יש גם כאבי לב. הפתרון המתבקש הוא כאמור לא לאחוז. 

האמנם?

אני חושש שרבים לא מבחינים כי מסורות העבר, כולל  הבודהיזם לסוגיו, לא לימדו אי-היאחזות כאידיאל נטול הקשר, אלא תחתיו לימדו היאחזות חלופית – כלומר אחיזה במה שראוי.

תהיה זו הדרך הבודהיסטית על מערך מרכיביה (פאלי: magga) או יהיה זה הלימוד ההלניסטי שביקש לגלם את האידיאלים השונים בחיי המעשה (יוונית: askēsis): אי-היאחזות הוא רק צדו האחד של המטבע. צדו השני הוא היכולת להבחין במה ראוי לאחוז, כלומר במה שאנו מבחינים בו כבעל ערך ומשמעות. כך שהקסם המערער, המשחרר והמרוקן של אי-היאחזות, לעולם לא נלמד לבדו. הוא תמיד לווה בתוכן פוזיטיבי. 

ואכן, בצורה שמזכירה קולות מסוימים בהגות הבודהיסטית, גם הסטואיקנים הקדומים דגלו בעמעום הרגש ובריחוק רגשי. על החכם הסטואי נאמר שהוא "חסר פאתוס" (apathia). כריסיפוס מסולי, בן המאה השלישית לפנה"ס, טען שהשחרור מרגש הוא שלב בדרך לשלווה גדולה המבוססת על חוסר היקשרות מוחלט (ataraxia). עם זאת, סטואיקנים מאוחרים כמו סנקה ומרקוס אורליאוס, טענו שהניתוק הרגשי, כלומר מעלתה של האפתיה, אינם מטרה סופית או תנאי מספיק לחוכמה. חוכמה מעשית (יוונית: phronesis) תמיד נותרה כרוכה בטיפוחו של אופי הניחן במעלת ההכלה הרגשית ואף הניתוק, אך גם בהיקשרות למה שהוחזק כמידה טובה וראויה (יוונית: areté). 

אך מה היה התוכן הפוזיטיבי שאותו דובר אמר לתלמידה בכנס? עם מה הוא הותיר אותה מעבר לקלישאה של "אל תאחזי ברגשותיך"? האם אי-היצמדות פשטנית שכזו היא הבשורה הרוחנית שנותרה היום ממסורות העבר? האם ניתוק רגשי הוא האידאל הרוחני שאנחנו מעוניינים בו? 

לצערי אני חושש שכן. כיום, הרדוקציה של תורות עבר מורכבות וסבוכות לכדי נוסחה פשטנית כמו "רק אל תאחזי", היא תופעה נפוצה. זה מדאיג מן הטעם שקלישאות שכאלה, הגם שהן מכילות כאמור גרעין מסוים של אמת, בסופו של דבר רק מוסיפות על הכאב שהן מתיימרת לרפא.

תארו לעצמכם אדם שחווה עוול גדול: מישהו הרס את ביתו ופגע בילדיו ונמלט. גם כשנתפס הפוגע והועמד לדין, הוא יצא בלא ענישה בשל קשריו וממונו. או תארו לעצמכם אדם קשיש, בא בימים, שנקלע לא עליו למצב ביש, הופקר, נבהל ומת. האם מישהו מאיתנו היה מעלה בדעתו לומר לבני משפחתם של אלה: "אל תאחזו בכאב" או "אל תיקשרו לצער"? האם יש דבר נורא יותר לומר ברגעים כאלה? 

וזה לב העניין: ההיבריס של קלישאות כמו "אל תיצמדי" או "זה תלוי איך אתה תופס את זה" מתגלה במערומיו ברגעים של עוול מוסרי; כשקורה משהו שהוא מעבר לדיון מנומס בכנס אקדמי על רגשות; כשברור שנעשה עוול שמצריך את המונח האנכרוניסטי הזה – "צדק". 

אני מדגיש את הנקודה הזו מפני שאני חושש כי בשיח הרוחניות העכשווית, התר אחר נוסחאות קסם ופתרונות מהירים, רבים עלולים להבין עקרונות עתיקים כאי-היאחזות בצורתם המצומצמת שרואה בכל רגש סכנה. אויב רוחני שמונע מאיתנו "להיות מי שאנחנו באמת", כלומר איזה "אני" סטרילי, לכאורה מעבר לרגשות. 

לכן אני מציע שיתכן ומה שחסר כעת, יותר מכל, הוא אוצר מילים שאינו חווייתי ותרפויטי. כוונתי לאוצר מילים אידאלי, כלומר כזה שיונק מן ההיסטוריה, ממיתוסים ותורות אתיות עתיקות שדורות לפנינו למדו מלקחיהם. אך היות ששיח הרוחניות העכשווית טבול כולו בטרמינולוגיה חווייתית ותרפויטית, הרי ששיח האידאלים הזה אינו רלוונטי. כעת אנו נותרים עם מערכות הפעלה דוגמת "אל תיצמד", ואלה משתרשות עם הזמן לאידיאל בפני עצמו. במובן זה, אנו שוכחים את השאלה האתית העתיקה, המבקשת מאיתנו לשים לב למה אנו נקשרים, לא פחות מאשר באיזו מידה. 

בדיעבד, אילו הייתי יכול לומר כמה מילים לאותה תלמידה, הייתי מציע לה מכל ליבי, שלא תמהר להקריב את רגשותיה. כן בהחלט – שלא תזדרז לוותר על היצמדות. שתיצמד במלוא ליבה. בתוך כך, הייתי שואל אותה בכנות מה מעורר בה השראה? מה מעורר בה תקווה ומזין את נפשה ביופי ובחוכמה? מה נקשר בליבה עם ערך עצמי ותחושת משמעות? הייתי מציע לה גם לזכור שהוויתור על היצמדות, אם לוקחים אותו ברצינות גדולה מדי, הוא בעצם הוויתור על האפשרות לאהוב. ואם היא רוצה לאהוב, אז שתדע שכן – זה יכאב וזה ירסק אותה אבל גם ילהיב ויעורר, וילמד אותה על כאב ויופי יותר מכל קלישאה ששמעה אי פעם בכיתה דחוסה מדי ובשעה מאוחרת מדי מאנשים נמהרים מדי.  

 

26 תגובות על “אי-היאחזות: האומנם?”

להבנתי , מונחים של" ילהיב- ויעורר- כאב- ויופי "
הינם יותר אידאל המימוש העצמי , אותו טיפוח "אני " עכשווי .
הבודהיזם כהבנתי ,אכן רואה בטלטלות רגשיות צקור סבל.השתוות הנפש הינה איכות מנטאליות לעמעום
אותם טלטלות מרגשות ומכאן הפחתת סבל.

אני חושש שההבדל בין לראות בטלטלות רגשיות מקור לסבל לבין לראות בעצם קיומו של רגש מקור לסבל, הוא דק מדי. לכן צריך מאד להיזהר מהנחיות פשטניות כ"רק אל תאחז". אבל אם כבר עיקרון אי-ההיאחזות הוא מרכזי, שאלתי היא האם הוא הופך חזות הכל או שמא מלמדים איתו גם דבר מה פוזיטיבי, שראוי לאחוז בו? האם באמת קיומו של רגש הוא דבר שיש להשתחרר ממנו? אני חושש שברמה הפופולרית זה מובן כך.

איתן יקר,
תודה רבה! מאוד ניהנת מהפוסטים ומההרצאות שלך:)
וגם – תודה עמוקה ומיוחדת עבור הפוסט האחרון שכן באמצעותו מצאתי מילים לדילמה שאני עוסקת בה מאוד כפסיכולוגית שנים רבות.
איילין

כן בהחלט. אני חושב שאחד מהדגשים החשובים ביותר של הרוחניות המערבית לדורותיה, הוא רעיון ה"ערך" (axia) האפלטוני. כיום יש נטייה להדגיש את העקרונות מערערי המהות שברוחניות האסייתית, ולראות בהם ערך העובד בפני עצמו. זאת מבלי להכיר בכך שגם התורות האסייתיות, על עקרונות השלילה והריקות שלימדו, תמיד צדדו גם בעקרונות בעלי ערך (למשל ערכי מוסר ואידאלים פוזיטיביים לקהילה). בעיני תורת הערך של אפלטון חיונית היום, בגלל ההיקסמות העודפת מתיאוריות שוללות ומרוקנות.

איתן יקר, כל מילה. אולי אם היינו מתאהבים קצת יותר במי ובמה שסביבנו לא היינו גורמים לכל כך הרבה סבל לאחרים. חוסר האהבה במובן העמוק והקיומי שלה הוא בעיני ההחמצה הגדולה שלנו כ species דווקא ובגלל שיש לנו את כל היכולות התבוניים ואנחו מנצלים אותם לפיתוח טכנולוגיה , חומריות משופרת ופחות מדי לאנושיות פשוטה וחומלת. תודה לך שאתה גם מעז להיות אור בתוך המסיכה הרוחנית וגם נותן דרך החוצה מהמבוך.

איתן
שומע וקורא את דבריך מזה כשלוש שנים.בכל מפגש חש את עומק החשיבה על והאיתגור של מקובלות המצויות ונפוצות בתפיסות שבהן אני
נתקל בחיי היום יום.
הראיה האנושית הנכוכה ובקידמתה אימוץ אתיקה,מוסר וצדק ברמתם הפשוטה והמיידית כמנחי דרך בחיינו, הם עבורי "המרענן האולימפי" שתומך במה שאיני מצליח לנסח במילותי שלי.
תודה עמוקה על כך.
חש באומץ הנדרש להביע באופן כה נחוש עמדה כה מורכבת ואולי לא פופולרית בימינו.
איתך במסע.

ראשית תודה על הפוסט נהנה לקרוא כל פעם מחדש.
מזכיר לי היסוד השלישי הכה רדיקלי בסאטיפטאנה – מה מזג האויר בהכרה – שקט רועש מגורה חסר מנוח – דע אל תשנה that the way it is now. עם התקדמותך "בדרך" ,הבא גישה תורמת שאינה ברירת המחדל ההישרדותית אנושית

פעם שמעתי התייחסות יפה להאחזות שמציעה לשים לב לתנועה עצמה ולו דווקא למושא השתוקקות, תוך כדי כתיבה גם זה מרגיש לי לא ממש אנושי..

תודה איילת. אין ספק שתשומת לב והכרה במידת ההיאחזות או ההיצמדות הן דבר חיובי. אך אני חושש שמיקוד עודף בהכרח לשים לב בכל רגע, עד כמה אנו אוחזים, באיזו מידה, באיזה אופן, באיזו איכות וכולי, גורם לעיסוק אובססיבי במה שמתחילה רצינו, אולי, לעדן. כלומר, הצו הקטגורי "לשים לב" לעצמנו בכל רגע, אינו אלא הוספת השתוקקות (הפעם לתשומת לב) על ההשתוקקות התמימה המקורית. כך שבמקום שימת לב עודפת כזו, שיכולה להוביל לסוליפסיזם, אני מציע פשוט להיות כנים עם עצמנו ובוגרים דיינו כדי להכיר בכך שכל השתוקקות היא נהדרת כמו בעלת פיתוי לסכנה. זה המצב האנושי, הנפלא והכואב.

פעם שמעתי התייחסות יפה להאחזות שמציעה לשים לב לתנועה עצמה ולו דווקא למושא השתוקקות יש בזה משהו מצד שני גם זה מרגיש לי לא ממש אנושי

היי איתן, הפוסט נפלא וכאדם שמסתובב בעולם הרוחניות העכשווית מספר שנים הוא מהדהד מאוד.

אשמח לשאול אם תוכל להמליץ על ספרות(ברמה בסיסית ונגישה) שמדגישה את האלמנטים הפוזיטיביים ברוחניות האסייתית,לדוגמה בבודהיזם?

תודה רבה!

שלום גלעד ותודה רבה על מילותיך.
בנוגע למה שכיניתי כהיבטים הפוזיטיביים, הרי שאני מוצא את אלה כתוכן הערכי שנלמד במסורות השונות. במילים פשוטות: מהם האידיאלים החורגים מאימוץ פשטני של עקרונות שתפקידם הוא ערעור מהויות וריקון? מהם הערכים שהמסורות השונות מלמדות ככאלה שיש לקבל ולאמץ, אם ברצוננו ללמוד את הדרך מעבר לצמצומה למעין סקפטיות פשטנית. בהקשר לדרך הבודהיסטית, הרי שמדובר בכל אותם ערכים או מידות טובות, וכן באידיאלים השונים, שמדגימים לנו מהו האדם שהמסורת חפצה לטפח (ארהנט, בודהיסטווה, בעל משפחה, אמן וכולי). כלומר שהאלמנטים הפוזיטיביים הם למעשה ההקשר הערכי והאתי שכיום מונח בקרן זווית, היות שהבודהיזם מובן קודם כל כתורה פסיכולוגית ותרפויטית. אך כל מי שלומד את תורות אסיה בצורה רצינית, רואה במהרה כי על כל עקרון מערער היה גם עקרון מאשרר; על כל "ריקון" היתה גם "צורה". אם אתה רוצה לקרוא על כך, אמליץ על ספרות שעוסקת באתיקה בודהיסטית, למשל הספר הזה וגם את הספר המבואי הזה. לצערי אין עדיין ספר מקיף על אתיקה בודהיסטית בעברית, אז כדאי להתחיל מאלה.

תודה על טקסט מעורר מחשבה.
לפי הבנתי (וכפי שלמדתי מימימה ז״ל), הכוונה באי היאחזות היא לא לרגש באופן גורף אלא לרגש ה״מיותר״.
״מיותר״ הוא כל רגש שלא תואם לסיטואציה – ויכול להתבטא בהפרזה או בהחסרה של אותו הרגש.
(אני שמה מירכאות כי תמיד להסביר נושאים כאלה לא יהיה מדויק, אבל חייבים איכשהו לנסח משהו).
אם אני נוטה למשל להיעלב מכל מלה שאומרים לי, זה רגש ששווה להתבונן עליו. אולי זה דפוס מילדות שכבר לא נחוץ. זה לא אומר שצריך למחוק את הרגש הזה לחלוטין. רק את ה״מיותר״.
אותו דבר נכון לגבי כל רגש, גם ״חיובי״. כולנו מכירים נתינה מופרזת, אהבה ללא גבולות.
יש אנשים שנאחזים שנים ברגשות מסוימים כמו כעס או נקמה או פגיעות גדולה.
מלת המפתח היא לא אי-היאחזות אלא הבחנה. זו עבודה פנימית שכדאי מאוד לעשות.
רק אחרי שמשחררים אחיזה ברגש כזה מבינים כמה ״מיותר״ הוא אכן היה.
לא מדובר בהשטחה של רגשות – ממש להיפך!

חיוך גדול על פניי בעת הקריאה.
אפשר להרגיש, מותר להרגיש,
אולי אין עוד סתירה בין האפשרות לחיות חיים מלאי צבע לבין תורה עמוקה על חמלה והשתחררות מסבל?
ה"אי היאחזות" הזו היה לי תמיד קרש קשה שקשה לצלוח אותו במובן השמיש הרגיל, ופעםע בי ספקות ביכולתי וברצוני ללכת בדרך רוחנית.
אולי להיאחז, ולשמוט, להיאחז ולשמוט,
לאחוז בשתי קצוות החבל, גם של שחרור אחיזה ממה שמסב סבל, אך גם במקורות ההנאה והאהבה?
עבורי זה אומנות, יצירה, משפחה, חברים, חינוך, טבע…
בשבילי הדהרמה המסר שקיבלתי היה שהדרך אמורה לשחרר מהתשוקות וההיאחזויות והנאות החושים. עבור חופש אמיתי. הרי הכל ארעי, הכל יחלוף, ואחרי ההיקשרות יבוא סיום ואיתו מפח נפש …
אבל איזה מן חיים אלה, נטולי קשר לעולם ולביטויי החיים?
אולי החשיבה היא דיכוטומית מדי? אולי יש פרספקטיבה אחרת ל"אי היאחזות"? אז איך זה נראה בפועל?
תודה לך איתן על הפוסט היקר הזה

תודה לך, מירי, על התגובה. אני כמוך, לאחר עשרות שנים של לימוד, מחקר ואימון בשבילי הדהרמה (בעיקר ביפן ובארץ), הגעתי למסקנה שהמילה שאנו נדרשים לה, ושכה נעדרת משיח הרוחניות העכשווית, היא "בגרות". כלומר עמדה בוגרת, שלא מוכנה להקריב את האנושי שבנו בעבור הבטחה לאושר או להימנעות מסבל שהרי סבל היה ויהיה, במידה כזו או אחרת מעצם היותנו מי שאנחנו, כאן על הכדור הזה. אני מדבר על בגרות וחוכמה, כלומר קבלת העובדה שאהבה, חברות, תקווה, שאיפה, חיבה, משמעות – כל אלה כרוכים במידה מסוימת של כאב אך גם של יופי, של ספק אך גם אמון. הטענה שאם נוותר על אלה אז לא נסבול מתגלה עם השנים כפשטנית ביותר, כמעט מסוכנת. אציע לך לחשוב על זה כך: היות שהכל חולף יש להעריך את הכל. להעריך אותו פירושו לבוא עמו במגע. לבוא עמו במגע פירושו להכיר בקיומו, גם אם ארעי. להכיר בקיומו פירושו לחמול עליו. לחמול עליו פירושו לאהוב אותו כפי שהוא. ארעיות וריקות אינן הנמקה לוויתור בלבד, אלא הן שער לתיקוף מחודש של החיים. בדיוק מפני שהכל חולף, הכל כל כך יקר לליבנו. הייתי מאד מסייג את הטענה הבודהיסטית הרווחת שהצמדות היא שורש כל רע. היצמדות היא הצמדות ואנחנו בני אנוש כבני (ובנות) אנוש חיים כאן כאב כמו נחת. אנחנו צריכים להיות בוגרים מספיק כדי להבין שיש דברים שאכן טוב להימנע מהצמדות אליהם, אך יש דברים רבים שלא נדע את ערכם ואת משמעותם אם לא נעז להתקרב ולהיקשר אליהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.