לרגל סמסטר ב' המתקרב באוניברסיטאות, הנה כמה מחשבות שבעיני מצביעות על נושא בוער יותר בימים אלה מהמחקר הספציפי בו רבים מאתנו עוסקים.
*****
"יש צורך בהדרכה מסוימת, החל מהגיל הצעיר ביותר, שתדריכנו להיות שמחים ומצירים באותם הדברים שמן הראוי לשמוח לְהָצֵר בהם; שהחינוך הנכון אינו אלא זה" (אריסטו, האתיקה הניקומאכית, תרגום י. ג. ליבס).
לשמוח על מה שראוי לשמוח עליו ולהצטער על מה שראוי להצטער עליו. זה לב החינוך. אריסטו כינה זאת "מלאכת האדם": לרצות במה שראוי, ולא פחות מכך – לסלוד ממה שפסול. ידועים פסוקי תהילים ששרטטו את אותה רגישות מוסרית בסיסית: "סור מרע ועשה טוב" (לד טו).
אך הזהירות הזו נדרשת לא רק מאדם בוגר אלא גם מקהילה בוגרת – זו שעדיין מתאפיינת בכובד משקלו של רעיון כלשהו של מצפון מוסרי מתפקד, או לפחות בשאיפה אליו.
הדגשתו של אריסטו כי יש צורך בהדרכה גם היא קולעת: חינוך אינה תוצאה של יד המקרה. נדרשת הדגמה מגיל צעיר. ילדים צופים בהוריהם ותלמידים צופים במוריהם. גם המורים צופים במנהלים והמנהלים במפקחים שמתבוננים בפקידים וכך הלאה. התובנה הפדגוגית הזו עתיקה כימי האדם. עתיקה לא פחות גם זניחתה. דוגמה אישית היא סיזיפית ואידיאליסטית, אך הכרחית.
הגישה המוסרית המעשית הזו, שהשפיעה לאין ערוך על דתות ותרבות המערב, זכתה לכינוי "אתיקת המידה הטובה". היא גם מאפיינת מסורות חוכמה אסייתיות, ועיצבה את האידאלים והערכים המשותפים לארצות רבות במזרח. הנחת המוצא היא שאדם נבחן קודם כל באופיו ובהרגליו, במעשיו ובעמדותיו, במיוחד באשר ליחסו אל החברה ואל האחר, ופחות בתחושותיו הפנימיות ובסיפוק יצריו.
אפשר לומר כי מבחינה חינוכית הדגש הוא על אופיו של התלמיד, על עמוד השדרה המוסרי שלו, ופחות על בקיאות אוריינית או מיומנות טכנית, למרות שגם אלה היו כמובן חשובות בעת העתיקה, ועודן.
אך מיהו אותו תלמיד? מה מאפיין את בעל המידה הטובה? דוגמה יפה לכך מופיעה במשנת אבות (ו ו), בה נאמר כי התלמיד "מכיר את מקומו, ושמח בחלקו, ועושה סיג לדבריו, ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את המישרים [את הישר, א"ב], אוהב את התוכחות, מתרחק מן הכבוד […]"
תיאור דומה מופיע גם ב"מאמרות קונפוציוס" מהמאה השישית לפנה"ס, שרומזות על הסביבה הראויה לחינוך: "מקום שאתה מוצא שפתי חלקות ופני עורמה – לא במהרה אתה מוצא שם את הטוב" (תרגום: דניאל לסלי ואמציה פורת).
התיאורים האלה נשמעים לנו היום אנכרוניסטיים לחלוטין. גישה שנחשבת קשוחה ומאובנת; מיתממת ביומרה שלה. שהרי מה עם האוטונומיה של התלמיד? מה על על תחושותיו ורצונותיו? מה עם החירות שהוא זכאי לה – למצוא בעצמו ולעצב כרצונו את כיוונו וייעודו?
כמובן, אין רע בהסתייגויות האלה, וחירות היא בהחלט ערך שכדאי וראוי לשמור עליו. אך האם נכון להציבה כערך עליון? האם החינוך הליברלי היטיב לחנך דורות של תלמידים שיגנו על מהות הליברליזם והדמוקרטיה? היום כולנו עדים לתשובה הקשה. דמוקרטיה שלא מחנכת להגנה על הערכים הדמוקרטיים תהיה פורמלית במקרה הטוב וקצרת ימים במקרה הרע.
התמונות והקולות שראינו מבתי ספר ברחבי הארץ במערכות הבחירות האחרונות, כמו גם הקולות ומראות התבהלה מן הכנסת ממש בימים אלה, מעידים על משבר גדול בחינוך הליברלי. וזה לא סוד. כל מי שעיניו בראשו מבחין היטב באלימות הבלתי פוסקת בה אנו חיים.
מפגישות שלי עם סטודנטים בשנים האחרונות אני חש יותר ויותר כי הילדים והילדות שלנו צמאים למודל לחיקוי. הם רוצים שמישהו יראה ויבין אותם וידגים להם כיצד לנהוג, ושיהיה עקבי בכך. באופן עמוק, התלמידים והתלמידות של כולנו מייחלים לאמירה ברורה כלשהי, להתייחסות רצינית למצוקות ולחששות המוצדקים שלהם אל נוכח העתיד. הם סולדים מגמגום ולכן מכושפים לפופוליסט מהיר הלשון.
הפופוליסטיים, הבריונים וגסי הרוח האלימים, הם שממלאים את הוואקום שנוצר בעקבות משבר הליברליזם והופכים במהרה לחזות הכל. הבריון הוא האידיאל החליפי והעיקש שנותר לאחר שהאידיאל החינוכי בסיסי – דמות המורה – רוסק. ודמות המורה רוסקה כחלק מהכרסום הממושך והלהוט באתוס הליברלי והסוציאל-דמוקרטי.
לכן אני חושש שמה שחסר היום אינו עוד "דיוק" של למידה חדשנית או טכנולוגית. לא עוד חינוך שמצר את עולם התלמיד לשורת הקוד או כוונת הרחפן. מה שנדרש הוא חיזוק שדרת החינוך, בכל הגילים ועבור כל המגזרים, במורים ובמורות מיומנים, הבטוחים במעמדם וגאים בעבודתם; הנרתמים מתוך שליחות ומסוגלים להציג בפני התלמידים דוגמה אישית חלופית: חכמה, אנושית (בהחלט אוניברסלית) ועקבית. חלומות באספמיה בלשון המעטה.
"ההוראה אינה מחנכת, המורה מחנך", כתב מרטין בובר. "אישיותו של המורה היא-היא הטקסט שהתלמידים לומדים", הוסיף הרב אברהם יהושע השל.
המידה הטובה לא יכולה לשגשג במקום שמקדש שקר, סיאוב, שחיתות ואולי יותר מכל – עליונות אתנוצנטרית. לכן אנו נותרים עם קהלים עצומים שמריעים למה שראוי לבוז לו ובזים למה שראוי לשבח. כך רק מעמיקה הסגידה לכוח.
יתכן שבמצב בו אנו נמצאים היום אין דרך לשיקום מהיר, אלא רק למאבק ממושך, עיקש, וככל הנראה סיזיפי, למען האידיאלים הליברליים שרוסקו. אבל המאבק הזה, גם אם יכשל (ויש סיכוי לא מבוטל לכך), הוא כבר הדגמה טובה וחשובה, אולי אפילו ירושה ראויה, לדורות העתיד.
3 תגובות על “חינוך בימים אפלים”
חותמת על העצומה שלך, איתן
עוד בסוף יוציאו עליך פשקוויל שאתה שמרן ר"ל.
מאמר חשוב מאד לימים אלו ובכלל לימים.
האם אפשר לצטט את הפיסקה בה ציטטה מרטין בובר והרב יהושע השל?
“ התלמידים והתלמידות של כולנו מייחלים לאמירה ברורה כלשהי..״ של כולנו.. כנאמר בציבור, ומאידך כן ״..לאמירה ברורה..״