מאמרו של גדעון לב (ההונאה העצמית הזו איפשרה למין האנושי לשגשג, מוסף הארץ 29.1) הוא מהיפים, מעוררי ההשראה והעמוקים שיצא לי לקרוא בתקופה האחרונה. בשורות הבאות אני מבקש להתמקד בכמה טענות שצוינו בו ולהציע נקודת מבט מעט שונה.
לטעמי, יש אירוניה משעשעת בכמה מהטענות במאמר. לדוגמה, כל טיעון הכופר בקיומה של עצמיות נפרדת, יכול גם לשמש ככזה המאשש אותה. כל טיעון בדבר היות העצמי שזור במארג אינסופי של תנאים וסיבות, מאפשר את הטיעון שהמארג כולו מקיים בתורו את אותו עצמי. כך שאם עצמיות אינדיווידואלית מוגדרת כהונאה והמערך הדינאמי מובן כאמת, אזי שאותו מערך הוא שלמעשה המאפשר את ה"הונאה". ואם אכן עצמיות היא מבע של המערך כולו, כלומר שיש לה תוקף ומובן, אזי כלל אינה הונאה. יש לה תוקף מלא וייחודיות מובחנת. היא אינה ניתנת לחלוקה (Individuum). ארעיותה לא מפחיתה מאמיתותה.
כמובן, המחשבה שיש עצמי נפרד וקבוע היא חלק ממה שעושה אותנו לכדי מי שאנחנו. תחושת הייחודיות והנפרדות היא חלק ממה שהופך אותנו לבני אנוש עם אישיות וזהות מובחנים, היכולים כלל לעלות בדעתם את שאלת העצמיות. בהחלט, יש באינדיבידואליזם הקשה את הפוטנציאל למדרון חלקלק לנרקיסיזם, ולב מציין זאת בצדק, אך הטענה כי המאפיין האנושי הבסיסי הזה הוא הונאה, עלולה לשמש בתורו מדרון חלקלק לניהיליזם. טוב להיות ספקנים וביקורתיים בדבר תוקפו של העצמי, אך טוב גם להיזהר מריקונו המוחלט כפי שקורה בחסות הכותרת "הונאה".
ככלל, הייתי נזהר מהכללות המגדירות את קיומנו הפרטיקולרי כהונאה. זה קל מדי. קיומנו נסתר הרבה יותר ומופלא. טובה כאן ענווה של קו החוף בין החול והים: הקו מובחן ויציב, אך עם זאת שזור במים ואדמה ומשתנה מרגע לרגע. האם הוא "הונאה"? זו הדיאלקטיקה שגרמה לחוקרי דת רבים לראות בהיסטוריה הבודהיסטית, בעיקר זו המהאינית, עקבות מיסטיים עמוקים. רב הנסתר על הגלוי, אך לעיתים הגלוי פשוט גלוי. כולל אנחנו. משתנים וחולפים, אך הנה – ממש כאן.
"כדי להציל את העולם הגוסס", כותב לב, "נדרש שינוי רדיקלי בהתנהגות האנושית, האנוכית. רק הרחבת הזהות העצמית, הרחבת מעגל האהבה, תביא להכרה בכך שדאגה לסביבה היא דאגה לעצמי, פגיעה באחר היא פגיעה בעצמי. זה אכן כך. כמו שכתב ג'ון לנון, אני הוא, ואתה הוא, ואתה אני, וכולנו יחד".
אני חושש שהדרישה להבנה חדשה היא ראויה אם כי מעט נאיבית. לטעמי, השינוי הרדיקלי בהתנהגות האנושית האנוכית לא ינבע ממסקנה חדשה או הכרה אפיסטמית רעננה. יותר מאלה, אנו זקוקים למדיניות רווחה רעננה, חינוך רענן, תשתיות רעננות, מערכת בריאות ציבורית רעננה, מערך סיעוד רענן, מקורות תמיכה נפשית רעננים, תחבורה ציבורית רעננה, דיור ציבורי רענן, מעונות יום רעננים, חלוקת תקציב רעננה, ובכלל: אחריות חברתית-קהילתית רעננה. לא הייתי שם את כל תקוותיי על מפנה עמוק וחד משמעי בתודעה. ההיסטוריה מלמדת אחרת, ולקחיה צוננים ודוקרים.
במקום מפנה אפיסטמי את תפיסתנו את העצמי, הייתי שואל – מה אני יכול לעשות עם העצמי? מה עלי להגיד? היכן ניתן להביע את כאבי? מתי עלי לצעוק? אילו ערכים קרובים לליבי בשעה זו? איזה מדיניות נדרשת לנו בשעה זו? מה האידיאל לאורו אני מבקש לחיות? מה יקר לליבי? מה עושה אותי לאדם? האם אני יכול לשתוק מול עוול ושחיתות? עם מה איני מוכן לשתף יותר פעולה?
אני חושש שהתשובות לשאלות בוערות אלה, המשפיעות על חיינו הרבה יותר מאשר השאלה בדבר תוקפו או אי-תוקפו של העצמי, לא מאפשרות להמתין למהפך התודעתי והשינוי התפיסתי שלב מבציע עליו. שאלות אלה, הנובעות מהמצפון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, לא תעלנה אם נניח שהפרט הוא בגדר הונאה, ושבמובן עמוק אנחנו הונאה.
הפיתוי הפוסט-מודרני הפופולרי (והמגובה מחקרית!) לריקון קטגוריות, שמציף את שיח הרוחניות העכשווית, הוא מהמגמות שכרסמו במה שכל כך חשוב עבור דמוקרטיה – ענווה, יושרה, הגינות, היכולת לנהל שיחה, הבחנות, עובדות, ובעיקר – דגש על חתירה אל עבר רעיונות מכוננים, גם אם מופשטים, ולא ריקון שלהם. במובן זה, האמירה כי העצמי הוא הונאה עלולה לגרום לעוול לא פחות מאשר הסברה שהעצמי הוא הדבר היחיד שיש.
–
