קטגוריות
חמלה כללי מוסר

אמני השלילה ואמני החמלה

פעמים הרבה, כשאני מקיץ מבשרי לעצמי, יוצא משאר הדברים שמסביבי בחוץ ובא בתוכי, רואה אני יופי עיזוז ונפלא; אותה שעה חזקה בי אמונתי, ששפר עלי חלקי וגורלי, פועל אני בחיות מעולה, הואיל ובאתי לידי השווה ביד הדבר האלוהי. וכיוון שעשיתי לי מעון, נחלתי את הכוח הפועל שלמעלה מכול ואת מעוזי בכל דבר המושכל. ולאחר אותה שעה של שהות באלוהי, כיוון שירדתי ממרומי השכל אל הדעה השוקלת, מיד עומד אני נבוך ושואל: ירידה זו שירדתי עתה כיצד היתה ובאה, וכיצד נכנסה לפנים נפשי בתוך גופי?

[ פלוטינוס, אנאדה רביעית, ח: על ירידית הנפש אל הגוף, 1, כרך ב. תרגום: נתן שפיגל. ירושלים 1978, עמ' 111]. 

ולא נדע מאין הבהיק, האם מחוץ או מפנים, ובחולפו נאמר: היה אמנם בפנים, ובכל זאת – לא בפנים. וייתכן שאין לחקור ולדרוש כלל: מאין? – כי אין כאן כל 'מאין'. כי אין הוא בא משום מקום ואינו הולך לשום מקום, אלא מופיע ולא מופיע. לפיכך אין לרדוף אחריו, אלא להמתין בשקט עד שיופיע, ולהתכונן למראה, כשם שמצפה העין לזריחת השמש. 

[שם, אנאדה חמישית, ה, 8, כרך ב. עמ' 165]. 

שמתי לב לכך, שאסכולות אחדות, יווניות וערביות, ששמן הלך לפניהן בימה"ב, השפיעו השפעה לא מועטה על הוגי-דעות יהודים רבים ומפורסמים: וכן שמתי לב לעובדה שהמוסר, שלו הטיפו אותם חכמים, היה מכוון יותר בעבור פרישות מהבלי העולם הזה מאשר לחיי החברה; בגלל נטייתו להביא לידי פסגות רוחניות נשגבות מדי, לא היה מתאים לחנך ולכוון למעשים טובים את כלל בני-האדם באותה מידה שבה מתאים לכך מוסר המקרא והתלמוד בפשטות האלוהית. נטייה לפרישות מהבלי העולם טופחה יותר ויותר, ובשלוש מאות השנים האחרונות אף מעבר לכל גבול סביר, על ידי חסידי המיסטיקה; תורותיהם הועילו אמנם לקדש יחידי-סגולה אחדים, ואולם הפקירו, ללא הגנה חזקה מפני פיתויי העולם את האנשים שרוחם נשגבה פחות, שהם מרבית יושבי תבל. 

[שמואל דוד לוצאטו, 'שיעורים בתיאולוגיה מוסרית-יהודית', בתוך: כתבים, א. ירושלים תשל"ו, עמ' 104] 

**

תלמידי הבודהיזם מכירים ודאי את הפסוק הידוע מתוך כתבי נאגארג'ונה, בן המאה השנייה: "גבולה של סמסארה הוא גבולה של נירוואנה". באותו אופן, ניתן לומר כי גבולה של מיסטיקה הוא גבולו של עולם. כאתוס – מיסטיקה היא השאיפה אל מחוץ לעולם או אל עבר עולם אחר. כחכמה מעשית – מיסטיקה מובילה את האדם בחזרה אל עולמו; בחזרה אל יומו. היא חושפת את הסוד הגלוי.

פסלו של פלוטינוס. Ostiense Museum
פסלו של פלוטינוס. Ostiense Museum

אכן, מצד אחד, מיסטיקה היא השאיפה האנושית אל כל אשר מעבר לאנושי. בתוך כך היא מלבה את להבות היבריס העוצמה והשליטה. מכאן גם זיקתה אל המאגיה. מצד שני, מיסטיקה אינה אלא ההטמעות באנושי. אישור האדם. כפל פניה של המיסטיקה הוא בעצמו מאפיין מיסטי למה שכה מוכר לנו אך נותר רחוק מאיתנו. היא הכמיהה והשיבה. התחינה וההיענות. ואף שהקטגוריה "מיסטיקה" היא מודרנית – הרי שהלוך הרוח המסיטי, החיים המסיטיים, הניסיון המיסטי – עתיקים כאדם.

פעמים רבות אדם חפץ לגבור על עולמו וללכת אל מֵעֵבֶר לו. יתכן וניתנה הבטחה שלא יחווה סבל; שעוגמת הנפש תסתיים. פעמים רבות תנועות מיסטיות נושאות את בשורת הוודאות. אך כאמור, לרוב יוצא ותנועה זו אל המֵעֵבֶר, מובילה את האדם בחזרה אל עולמו. רק שהוא מפוכח; נטול דימיונות אך רואה נפלאות: בית. רחוב. שפת מדרכה. משפחתו. פניו. כך הפיתוי המיסטי מוחלף בפכחון מיסטי. המסתורין גודש את הממשות. ולפי ההעדפה כך ארשת פניו של המיסטיקן: ישנם אמני השלילה, כפי שכינה זאת מקס ובר, וישנם אמני החמלה. 

פלוטינוס בן המאה השלישית, שדבריו הובאו כאן למעלה, היה ממבשריה של ההפנמה הרוחנית בדורות שלאחר אפלטון, הגם שהמשיך את דרכו והעמיק אותה. אך נטייה שובת לב זו להפנמה עלולה להיות מפורשת כהתנכרות לעולם הממשי. כאן קולו של שד"ל מזכיר לנו את אתגרה הגדול של ההפנמה; של חיי הרוח העלולים להיוותר נטולי חיים. שכן, גורלה של הפנמה, אם היא מובנת בצורה אידיאליסטית, הוא בהאדרת הדממה. ואין חיים בדממה כשם שאין חיים בהרעשה. ההישג המיסטי העמוק ביותר אינו רק זה ה"פנימי", אלא השיבה מן הפנים אל החוץ. עומקה של הנפש כמרחבי השדות. אופן היותנו בעולם ולא רק חתירתנו אל אשר מעבר לו.