את הפוסט הנוכחי אני מבקש להקדיש ליוזמה חשובה שנועדה לסייע לפליטים הרבים בסוריה. הסיוע הוא פרי יוזמה אזרחית ישראלית. ניתן לקרוא על אודותיה בדף הפייסבוק 'לא עומדים מהצד' – ישראל למען נשים וילדים קרבנות הקרבות בסוריה.
המצרכים לאיסוף כוללים חומרי היגיינה ומזון בסיסיים: טיטולים – בכל הגדלים מזון תינוקות – מטרנה סימילאק וכדו' לכל הגילאים פדים (לא טמפונים) מוצרי היגיינה: שמפו, סבון, משחות שיניים, מברשות שיניים וכדו'.
את המוצרים יש להעביר לאנשי הקשר בנקודות האיסוף הרבות המצוינות בקובץ הזה. האיסוף מסתיים ב-25 בחודש (לחצו על התמונות לפרטים).
בשבוע שעבר השתתפתי בכנס היהודי אסיאני החמישי שהתקיים באוניברסיטת חיפה. דיברתי על הצורך לבחון מחדש את תפקידה של ההשוואה בחקר הפילוסופיה המשווה. טענתי המרכזית היתה כי ראוי להתייחס אל ההשוואה כמתודה אשר אינה שואפת למסקנה בדבר זהות או שוני מוחלטים, אלא כעמדה דיאלקטית, אשר מבהירה את המורכבות, ובכך גם את צביונם הייחודי, של מושאיה. בכך אין להמנע מהכרה במוקדי הדימיון בין מושאי ההשוואה, אך גם אין לגלוש במהירות במדרון האידיאליטסי שאכן מדובר ב"אותו הדבר".
עוד טענתי כי בעוד ישנם רבים – בעיקר בשיח הפופולארי – המצדדים בעמדות אידיאליסטיות הטוענות בדבר זהות מושלמת בין מערכות הגות שונות (למשל הטענה: "הכל אחד" ו"כל השבילים מובילים לאותה הפסגה"), הרי שבחינה ביקורתית של מושאי מערכות הגות שונות מבהירה את מוקדי הדמיון, אך גם מבליטה את השוני והייחודיות של מושאי ההשוואה.
במובן זה, השוואה אינה משמשת אך ורק למען הבהרת הדומה בין מושאי המחקר, אלא גם מתודה המבהירה את ייחודיותם. מחקר משווה, במובנו העמוק, אינו חושף רק את הדימיון, אלא גם את ייחודיותו של כל אחד ממושאיו. בכך ההשוואה מאשררת ומתקפת את הבאים בה.
לכן גם ניתן לומר כי אינדוקציה אינה תקפה להשוואה בין-דתית ובמיוחד להשוואה בין-פילוסופית. כפי שטען הפילוסוף היפני מסאו אבה (Abe), אשר מדבריו אני מצטט בהרצאה, כל מערכת הגות היא קונטקסטואלית, אך גם עומדת בפני עצמה. עומדת בפני עצמה, אך גם קונטקסטואלית.
ערב חג הפסח השנה יוצא דופן: חג החירות בסימן שנת היובל לכיבוש הצבאי בשטחים. חג החירות בסימן שנת החמישים לשליטה הכוחנית על יותר ממיליון וחצי פלסטינים. חג החירות בסימן העיוורון המוסרי העמוק שאנו לוקים בו: חירות השלובה בהגבלתו של אחר. חירות השלובה באלימות גוברת ושחיתות עמוקה.
לא ניתן ליישב בין אלה מכיוון שלא ניתן ליישב בין ההכרה בזכותנו לחירות, לבין המשך השליטה על יותר ממיליון וחצי חסרי-זכויות. לא ניתן ליישב בין שמחת החירות הפרטית לבין המשך הגבלתו של אחר. לא ניתן ליישב בין ראיית החירות כערך לבין קיומה של שחיתות עמוקה, גזענות ושנאת חינם. בעוד שההגדה מספרת את יציאת מצרים, הרי שהמציאות טופחת על פנינו. אנחנו עדיין תחת שיעבוד. את שלשלאות הברזל החלפנו בהיבריס קולוניאליסטי.
כפי שטען ישעיהו ברלין, חירות – במובנה העמוק – אינה רק פריקת עול. חירות אינה רק שחרור ממגבלות. במובנים רבים, חירות היא היכולת להתחייב. למשל, להתחייב לכך שלא נעולל לאחר את מה שעוללו לנו. שלא נעשה לאחר את ששנוא עלינו.
חירות אינה רק שלילת העול; אינה רק איון המגבלות. חירות היא ערך מחייב. למשל, הצורך במגבלה על כוח. הכרח המגבלה על שליטה. החוק הוא דוגמה מובהקת לחירות חיובית שכזו. וכך גם החוק הפנימי – לבוא בחשבון בינינו לבין עצמנו. לבחון היכן פשענו. לעמוד באחריות המשותפת שלנו למה שמתרחש. להתנגד למגמות של שנאה, גזענות ושחיתות. ואכן, יש שהחליטו אחרת – על כך אין ויכוח. ולראייה המציאות הקשה בה אנו חיים.
לכל מי שחירות חיובית קרובה לליבו, אני מציע להשתתף באירוע החשוב "שומרי סף שוברים שתיקה" שיתקיים בירושלים ב-6 באפריל (גלריה ברבור, 20:00). אין מועד מתאים לכך יותר מאשר הזמן הזה. ערב פסח 2017.
