מחבר: איתן

רשימה קצרה שכתבתי על ספרו של ד"ר גידי איפרגן 'שלילה וחירות במשנתו של לונגצ'נפה' (הוצאת רסלינג) פרוסמה באתר 'הפתיליה'. על היחס המורכב שבין רטוריקת השלילה למעשה הדתי ואישרורה את הפעולה הדתית. על המתח המתמיד שבין טבעו המכשורי (אינסטרומנטאלי) של המעשה לבין היותו מרחב הפנוי מכל מכשוריות. על הדיאלוג האפשרי (בהחלט) שבין מקורותינו ובין צמתים מרכזיים בהגות המהאיאנה והבודהיזם הטיבטי.

ניתן לקרוא את הרשימה המלאה באתר 'הפתיליה' כאן. 

*

הסיפור הבא, שהוא בעיני אחד מהמרכזיים הדנים בחמלה, מופיע במגוון מקורות מהאיאניים ובפרט במקורות יוֹגַצַ'ריים. למשל, הוא מופיע בכתבי ה- Madhyāntavibhāgakārikā. גרסה נוספת, ידועה למדי עם כי מעט שונה, מופיעה בספר  The Tibetan Book of Living and Dying.

הגרסה להלן נערכה מתמלול שהכנתי לפי הקטלת הרצאתו של טסונודה טאיריו רושי, פרופסור ללימודי סוטו-זן מאוניברסיטת קומאזאווה, (טוקיו, ינואר 2013).

 

אָסַנְגַה והכלב

אָסַנְגַה בילה שנים במנזר, לומד ומשנן אלפי פסוקי חכמה. מראשית דרכו כנזיר, נמשך אָסַנְגַה לכתבי הלימוד על אודות הבודהה מַיְיטְרֶיָה (יפנית: מִירוֹקוּ 彌勒) – הבודהה שעתיד להופיע. בשלב מסוים, החליט אָסַנְגַה לצאת מהמנזר ולעבור למערה בקרבת פסגת הנשרים כדי להקדיש את זמנו לסיגופים ממושכים שיסיעו בידו לפגוש, בבוא היום, את מַיְיטְרֶיָה.

אָסַנְגַה תרגל בצורה זו שלוש שנים, אך הזמן חלף ודבר לא קרה. לא הייתה כל תמורה למאמציו. בשל תסכולו הרב, החליט אָסַנְגַה לנטוש את סיגופיו, וירד במורד ההר לכיוון העיר הסמוכה.

בעודו צועד במורד הדרך, הבחין בציפור שנוחתת בקושי רב לתוך קן קטן שממוקם בין סלעים משוננים. הציפור עשתה את דרכה פעם אחר פעם, נחבטחת בסלע בכל עת שחזרה אל הקן. אסנגה הבחין בסימני החבטה על האבן וליבו יצא אל הציפור. הוא אמר לעצמו: "הציפור הזו מתמידה במאמציה לשוב ולהיכנס אל הקן בין סלעים משוננים, ואני ויתרתי בקלות כה רבה על מאמצי לפגוש במָאִיטרֵאָה. איזו בושה. אסור לי לוותר כך". אָסַנְגַה הסתובב בו במקום ושב אל המערה לשלוש שנות סיגוף נוספות.

כך עברו שלוש שנים ואָסַנְגַה שוב החל לחוש חוסר סיפוק ותסכול מהתקדמותו, עד כי החליט לנטוש את המערה אחת ולתמיד. בדרכו במורד הדרך אל העיר הסמוכה, הוא שמע צליל של טיפות מים ניתכות על סלע גדול. הוא הפנה את מבטו וראה כי על גבי הסלע נוצרו שקעים עמוקים עקב מגע המים העקבי. אָסַנְגַה חשב לעצמו: "משהו כה עדין כמו טיפת מים יוצר שקעים כה גדולים! אסור לי לוותר בקלות. רק התמדה תביא לשינוי שאני מייחל לו". אסאנגה שב למקומו בהר והמשיך בתרגול למשך שלוש שנים נוספות.

אך אבוי! בחלוף שלוש השנים אסנגה חש מתוסכל, מותש ומדוכא, והחליט לנטוש את המערה ולחדול פעם אחת ולתמיד ממאמציו. במורד הדרך הארוכה אל העיר, הוא הבחין לפתע בדמותו של פועל קשה יום, שיוצר מחטי ברזל חדות וארוכות על ידי ליטוף גושי מתכת עצומים במטפחת משי דקה. האיש אמר: "בדיוק סיימתי מחט אחת לאחר מאמץ של אין-קץ עידנים, והנה אני מתחיל חדשה!". אסאנגה חשב לעצמו: "אם אדם זה מתאמץ כך ומשיג נפלאות שכאלה, אסור לי – נזיר מלומד ומנוסה – לוותר בקלות". אָסַנְגַה שב והתמקם במערתו.

כעת מלאו שתים עשרה שנים לפרישותו של אָסַנְגַה אך הוא עדיין לא היה מרוצה מהישגיו. לא היה כל סימן לכך שמאמציו מקדמים אותו לקראת מפגש עם מַיְיטְרֶיָה. יום אחד, כאשר אָסַנְגַה עבר בשביל שמוליך אל כפר סמוך בעבור איסוף תרומות מזון,  הוא הבחין בכלב שילל בכאב גדול. אסאנגה התבונן מקרוב וראה כי הכלב אכול תולעים בכל פלג גופו התחתון עד כי אינו מסוגל כלל לזוז. אָסַנְגַה חש את כאבו של הכלב, את חוסר האונים ואת העצב הגדול.

מיד ניגש אָסַנְגַה אל הכלב – אוחז במקל דק כדי לנסות ולהוציא את התולעים מתוך הפצעים. אך, כמובן, בכל פעם כשהמקל נגע בהם הכלב ילל בכאב. אסאנגה לא התייאש והחליט לנסות ולהוציא את התולעים בעזרת אצבעותיו, בעדינות כדי לא לפגוע בהן וכדי לא להמשיך ולהכאיב לכלב. אך גם הפעם הכלב ילל בכאב גדול, זועק במצוקה, כאבו חודר את ליבו של אָסַנְגַה. אָסַנְגַה חשב לעצמו: "אם כך, אשתמש בלשון שלי – היא מספיק עדינה כדי לא לגרום לכאב, ואולי אצליח להוציא את התולעים". אסנגה רכן אל עבר הכלב ובדיוק באותו הרגע הציף אור גדול את שניהם. הבודהה מַיְיטְרֶיָה נחשף במלוא הדרו היכן שהיה מוטל הכלב. זעקות התחלפו בדממה.

אָסַנְגַה שאל: "מַיְיטְרֶיָה המבורך, כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה תסכול. חוויתי קושי כה גדול כדי לפגוש בך. ואתה – לא הופעת כשציפיתי שתופיע, אבל כעת – כשבכלל איני מצפה לך – הנה אתה!"

מַיְיטְרֶיָה ענה: "תמיד הייתי בקרבתך אך לא היית מסוגל לראות אותי. כעת, כשחמלתך כה כנה עד כי אתה נענה למצוקתו של כלב בלא לבקש כל תמורה – כעת אתה רואה אותי. כעת אתה רואה שאני נוכח פה תמיד. בעשייתך את פעולותיך שלא מתוך צפייה לגמול, אלא מתוך היענות מלאה למצוקתו של הכלב, והנה אני כאן. אָסַנְגַה יקר, שא אותי על גבך אל העיר הסמוכה וראה כי דבריי אמת. בדוק – האם גם אחרים רואים אותי?"

אסאנגה נשא את מַיְיטְרֶיָה על כתפיו אל העיר וקרא בקול: "אנשים! אתם רואים את מי אני נושא על כתפיי? אמרו לי! מה אני נושא על כתפיי?!"

רוב האנשים ראו את אָסַנְגַה מסתובב בעיר, נושא על גבו כלב גוסס אכול תולעים והתרחקו מהמקום במהרה. אישה אחת, באה בימים, אדיבה והגונה, פנתה אל אָסַנְגַה ואמרה: "נזיר נכבד, אתה נושא על גבך כלב חולה. הוא פצוע. אנא טפל בו, אנא טפל גם לעצמך".  אדם אחר, קשה יום אך ישר דרך, הבחין ברגלו של מַיְיטְרֶיָה מבצבצת מאחורי גבו של אָסַנְגַה ואמר: "נזיר נכבד, אתה נושא אדם פצוע על גבך, אנא טפל בו".

ברבות הימים, אסנגה הפך לתלמידו של מַיְיטְרֶיָה ולמד את רזי אסכולת היוגצ'רה ברקיע השמימי המכונה טושיטה. מסופר כי הוא שב לארץ ולימד את רזי המהאיאנה בעבור רווחתם של כל היצורים.

*

 

מאמר מחקרי שכתבתי פורסם בכתב העת Contemporary Buddhism. המאמר דן במונח 'הִישִיריוֹ' 非思量 ("מעבר לחשיבה", ניתן גם: "בלא חשיבה") – אחד מהמרכזיים בהגותו של מורה הזן דוגן, בן המאה ה-13. במאמר אני מנתח מגוון פרשנויות מודרניות פנים-ממסדיות לסוטו-זן.

פרשנויות אלה מראות כי בעוד ישנה הנטיה הלגיטימית לנסות ולהבין את המונח 'הִישִיריוֹ' ככזה המבטא את תרגול הישיבה בבחינת הלך הרוח המאפיין אותה, הרי שפירושו הבסיסי ביותר הינו בבחינת ביצוע מדויק ושלם של פעולת הישיבה, של הפעולות המכוננות את חייו של נזיר הזן. לשון אחר: מבחינת הפרשנויות הפנים-ממסדיות (אורתודוקסיות), הרי שכל תוכנו של המונח "מעבר לחשיבה" אינו מצב פסיכולוגי כזה או אחר, אלא הגשמה מלאה של פעולה בעולם. בישיבתו, תלמיד הזן אינו עוסק באופן אקטיבי בחשיבה, אך גם אינו נמנע מחשיבה. כפי שנאמר חזור ואמור: התלמיד "לגמרי יושב".

עם כל זאת, יש לציין כי המונח 'הִישִיריוֹ' אינו המצאה של דוגן, אלא מופיע במגוון כתבים מהאיאניים וכן בספרות הצ'אן – ממנה דוגן נוטה לצטט תדיר. כאן מעניין לראות כי בעוד המונח אכן שימש למען תיאור הלכי הרוח של המתרגל בעת ביצוע הצורות השונות של תרגולו, הרי שעבור דוגן – והמסורת הפרשנית שממשיכה את הגותו – פירושו של המונח הובן קודם כל מבחינת צידוד בצורה מסוימת, בעבודה ועשייה. במובן זה, כל תוכנו של מונח אפיסטמולוגי מובן כהצבעה על האונטולוגי.

כמובן, אין משמעות הדבר שהיבטים פסיכולוגיים נעדרים מסל המשמעויות הכרוכות במונח, אך בעוד הנטיה הפרשנית השכיחה היא לראות בו כבעל זיקה טבעית לאפיסטמולוגי, הרי שזיקתו המיידית (ואולי אף הראשונית) היא לאונטולוגי, ואף במובנה העמוק כאתיקה – האופנים בהם האדם פועל בעולם. במובן זה, "הישיריו" חושף בפנינו את הדיאלקטיקה המתמדת ששרויה בין היבטים נפשיים ובין כאלה גופניים, בין רטוריקה כמעט מיסטית של "הליכה אל מעבר" שכל משמעותה היא חווייתו המלאה של מצב ההווה.

במאמר מוסגר אציין כי הדיאלקטיקה הזו שנעה תדיר בין 'ריקות' ו'צורה', מזכירה לי את אחד מניסוחיו הצלולים של הרמב"ם בדבר התגלות האל למשה. כאן מתערערים תאריו של האל עד כדי כך שמשה נותר אך ורק עם תארי פעולותיו של האלוהי: "אבל הוא אמר: יש להתפאר בהשגתי ובידיעת תארי, והכוונה למעשיו" (מורה נבוכים ג', נ"ד). גם במקרה זה הדבר היחיד שפורץ את דמיונותיו של האדם את דרכו (תהא אשר תהא), זהו עולם הפעולה והעשייה.

המאמר פורסם תחת חומת תשלום, אך בעלי גישה למאגרי המידע של אוניברסיטאות/מכללות יכולים לקרוא אותו כאן.

עבור מי שמתקשה או לא יכול להתחבר – אני מעלה גרסה מוקדמת למאמר שניתן לקרוא על ידי לחיצה על הקישור הבא:

An Embracing Thought: Contemporary Sōtō Interpretations of Hishiryō

*