הסיפור הבא, שהוא בעיני אחד מהמרכזיים הדנים בחמלה, מופיע במגוון מקורות מהאיאניים ובפרט במקורות יוֹגַצַ'ריים. למשל, הוא מופיע בכתבי ה- Madhyāntavibhāgakārikā. גרסה נוספת, ידועה למדי עם כי מעט שונה, מופיעה בספר The Tibetan Book of Living and Dying.
הגרסה להלן נערכה מתמלול שהכנתי לפי הקטלת הרצאתו של טסונודה טאיריו רושי, פרופסור ללימודי סוטו-זן מאוניברסיטת קומאזאווה, (טוקיו, ינואר 2013).
אָסַנְגַה והכלב
אָסַנְגַה בילה שנים במנזר, לומד ומשנן אלפי פסוקי חכמה. מראשית דרכו כנזיר, נמשך אָסַנְגַה לכתבי הלימוד על אודות הבודהה מַיְיטְרֶיָה (יפנית: מִירוֹקוּ 彌勒) – הבודהה שעתיד להופיע. בשלב מסוים, החליט אָסַנְגַה לצאת מהמנזר ולעבור למערה בקרבת פסגת הנשרים כדי להקדיש את זמנו לסיגופים ממושכים שיסיעו בידו לפגוש, בבוא היום, את מַיְיטְרֶיָה.
אָסַנְגַה תרגל בצורה זו שלוש שנים, אך הזמן חלף ודבר לא קרה. לא הייתה כל תמורה למאמציו. בשל תסכולו הרב, החליט אָסַנְגַה לנטוש את סיגופיו, וירד במורד ההר לכיוון העיר הסמוכה.
בעודו צועד במורד הדרך, הבחין בציפור שנוחתת בקושי רב לתוך קן קטן שממוקם בין סלעים משוננים. הציפור עשתה את דרכה פעם אחר פעם, נחבטחת בסלע בכל עת שחזרה אל הקן. אסנגה הבחין בסימני החבטה על האבן וליבו יצא אל הציפור. הוא אמר לעצמו: "הציפור הזו מתמידה במאמציה לשוב ולהיכנס אל הקן בין סלעים משוננים, ואני ויתרתי בקלות כה רבה על מאמצי לפגוש במָאִיטרֵאָה. איזו בושה. אסור לי לוותר כך". אָסַנְגַה הסתובב בו במקום ושב אל המערה לשלוש שנות סיגוף נוספות.
כך עברו שלוש שנים ואָסַנְגַה שוב החל לחוש חוסר סיפוק ותסכול מהתקדמותו, עד כי החליט לנטוש את המערה אחת ולתמיד. בדרכו במורד הדרך אל העיר הסמוכה, הוא שמע צליל של טיפות מים ניתכות על סלע גדול. הוא הפנה את מבטו וראה כי על גבי הסלע נוצרו שקעים עמוקים עקב מגע המים העקבי. אָסַנְגַה חשב לעצמו: "משהו כה עדין כמו טיפת מים יוצר שקעים כה גדולים! אסור לי לוותר בקלות. רק התמדה תביא לשינוי שאני מייחל לו". אסאנגה שב למקומו בהר והמשיך בתרגול למשך שלוש שנים נוספות.
אך אבוי! בחלוף שלוש השנים אסנגה חש מתוסכל, מותש ומדוכא, והחליט לנטוש את המערה ולחדול פעם אחת ולתמיד ממאמציו. במורד הדרך הארוכה אל העיר, הוא הבחין לפתע בדמותו של פועל קשה יום, שיוצר מחטי ברזל חדות וארוכות על ידי ליטוף גושי מתכת עצומים במטפחת משי דקה. האיש אמר: "בדיוק סיימתי מחט אחת לאחר מאמץ של אין-קץ עידנים, והנה אני מתחיל חדשה!". אסאנגה חשב לעצמו: "אם אדם זה מתאמץ כך ומשיג נפלאות שכאלה, אסור לי – נזיר מלומד ומנוסה – לוותר בקלות". אָסַנְגַה שב והתמקם במערתו.
כעת מלאו שתים עשרה שנים לפרישותו של אָסַנְגַה אך הוא עדיין לא היה מרוצה מהישגיו. לא היה כל סימן לכך שמאמציו מקדמים אותו לקראת מפגש עם מַיְיטְרֶיָה. יום אחד, כאשר אָסַנְגַה עבר בשביל שמוליך אל כפר סמוך בעבור איסוף תרומות מזון, הוא הבחין בכלב שילל בכאב גדול. אסאנגה התבונן מקרוב וראה כי הכלב אכול תולעים בכל פלג גופו התחתון עד כי אינו מסוגל כלל לזוז. אָסַנְגַה חש את כאבו של הכלב, את חוסר האונים ואת העצב הגדול.
מיד ניגש אָסַנְגַה אל הכלב – אוחז במקל דק כדי לנסות ולהוציא את התולעים מתוך הפצעים. אך, כמובן, בכל פעם כשהמקל נגע בהם הכלב ילל בכאב. אסאנגה לא התייאש והחליט לנסות ולהוציא את התולעים בעזרת אצבעותיו, בעדינות כדי לא לפגוע בהן וכדי לא להמשיך ולהכאיב לכלב. אך גם הפעם הכלב ילל בכאב גדול, זועק במצוקה, כאבו חודר את ליבו של אָסַנְגַה. אָסַנְגַה חשב לעצמו: "אם כך, אשתמש בלשון שלי – היא מספיק עדינה כדי לא לגרום לכאב, ואולי אצליח להוציא את התולעים". אסנגה רכן אל עבר הכלב ובדיוק באותו הרגע הציף אור גדול את שניהם. הבודהה מַיְיטְרֶיָה נחשף במלוא הדרו היכן שהיה מוטל הכלב. זעקות התחלפו בדממה.
אָסַנְגַה שאל: "מַיְיטְרֶיָה המבורך, כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה תסכול. חוויתי קושי כה גדול כדי לפגוש בך. ואתה – לא הופעת כשציפיתי שתופיע, אבל כעת – כשבכלל איני מצפה לך – הנה אתה!"
מַיְיטְרֶיָה ענה: "תמיד הייתי בקרבתך אך לא היית מסוגל לראות אותי. כעת, כשחמלתך כה כנה עד כי אתה נענה למצוקתו של כלב בלא לבקש כל תמורה – כעת אתה רואה אותי. כעת אתה רואה שאני נוכח פה תמיד. בעשייתך את פעולותיך שלא מתוך צפייה לגמול, אלא מתוך היענות מלאה למצוקתו של הכלב, והנה אני כאן. אָסַנְגַה יקר, שא אותי על גבך אל העיר הסמוכה וראה כי דבריי אמת. בדוק – האם גם אחרים רואים אותי?"
אסאנגה נשא את מַיְיטְרֶיָה על כתפיו אל העיר וקרא בקול: "אנשים! אתם רואים את מי אני נושא על כתפיי? אמרו לי! מה אני נושא על כתפיי?!"
רוב האנשים ראו את אָסַנְגַה מסתובב בעיר, נושא על גבו כלב גוסס אכול תולעים והתרחקו מהמקום במהרה. אישה אחת, באה בימים, אדיבה והגונה, פנתה אל אָסַנְגַה ואמרה: "נזיר נכבד, אתה נושא על גבך כלב חולה. הוא פצוע. אנא טפל בו, אנא טפל גם לעצמך". אדם אחר, קשה יום אך ישר דרך, הבחין ברגלו של מַיְיטְרֶיָה מבצבצת מאחורי גבו של אָסַנְגַה ואמר: "נזיר נכבד, אתה נושא אדם פצוע על גבך, אנא טפל בו".
ברבות הימים, אסנגה הפך לתלמידו של מַיְיטְרֶיָה ולמד את רזי אסכולת היוגצ'רה ברקיע השמימי המכונה טושיטה. מסופר כי הוא שב לארץ ולימד את רזי המהאיאנה בעבור רווחתם של כל היצורים.
*