מחבר: איתן

לפני כמה ימים השתתפתי בכנס. לקראת סופו של מושב שעסק ברגשות בדתות העולם העתיק, פנתה אחת התלמידות אל אחרון הדוברים. היא אמרה לו משהו כזה (ציטוט מהזיכרון):

"מאד התחברתי למה שאמרת בנוגע לאי-היאחזות. אני באמת רואה עד כמה אני מזדהה עם הרגשות שלי כל הזמן, כאילו הם ממש אני. אני חושבת שכולנו צריכים לא לאחוז ברגשות שלנו, כלומר לא להאמין להם."

הדובר שאליו פנתה התלמידה הסכים איתה. הוא אמר לה (שוב, מהזיכרון):

"בהחלט, ההיקשרות שלנו לרגשות גורמת לכאב וצער. לכן אחת התרגולות המשותפות למסורות העבר היא של ניתוק רגשי, איפוק או השתוות הרוח. אלה מלמדים אותנו שלא להאמין למה שאנו מרגישים; לא ליפול בפח הרגש."

דבריהם הממו אותי.  אני מודה שלרגע לא האמנתי למה שאני שומע. העולם הפך אפור למדי. ואולי "נפלתי בפח הרגש"?

מסורות הבודהיזם מלמדות אותנו בחוכמתן הרבה כי היאחזות (פאלי: upādāna) היא אכן חוליה מרכזית בהתהוות הסבל. ההיקשרות הזו היא מרכיב מהותי במה שעושה אותנו בני אנוש מרגישים, ועם רגש – מה לעשות – יש גם כאבי לב. הפתרון המתבקש הוא כאמור לא לאחוז. 

האמנם?

אני חושש שרבים לא מבחינים כי מסורות העבר, כולל  הבודהיזם לסוגיו, לא לימדו אי-היאחזות כאידיאל נטול הקשר, אלא תחתיו לימדו היאחזות חלופית – כלומר אחיזה במה שראוי.

תהיה זו הדרך הבודהיסטית על מערך מרכיביה (פאלי: magga) או יהיה זה הלימוד ההלניסטי שביקש לגלם את האידיאלים השונים בחיי המעשה (יוונית: askēsis): אי-היאחזות הוא רק צדו האחד של המטבע. צדו השני הוא היכולת להבחין במה ראוי לאחוז, כלומר במה שאנו מבחינים בו כבעל ערך ומשמעות. כך שהקסם המערער, המשחרר והמרוקן של אי-היאחזות, לעולם לא נלמד לבדו. הוא תמיד לווה בתוכן פוזיטיבי. 

ואכן, בצורה שמזכירה קולות מסוימים בהגות הבודהיסטית, גם הסטואיקנים הקדומים דגלו בעמעום הרגש ובריחוק רגשי. על החכם הסטואי נאמר שהוא "חסר פאתוס" (apathia). כריסיפוס מסולי, בן המאה השלישית לפנה"ס, טען שהשחרור מרגש הוא שלב בדרך לשלווה גדולה המבוססת על חוסר היקשרות מוחלט (ataraxia). עם זאת, סטואיקנים מאוחרים כמו סנקה ומרקוס אורליאוס, טענו שהניתוק הרגשי, כלומר מעלתה של האפתיה, אינם מטרה סופית או תנאי מספיק לחוכמה. חוכמה מעשית (יוונית: phronesis) תמיד נותרה כרוכה בטיפוחו של אופי הניחן במעלת ההכלה הרגשית ואף הניתוק, אך גם בהיקשרות למה שהוחזק כמידה טובה וראויה (יוונית: areté). 

אך מה היה התוכן הפוזיטיבי שאותו דובר אמר לתלמידה בכנס? עם מה הוא הותיר אותה מעבר לקלישאה של "אל תאחזי ברגשותיך"? האם אי-היצמדות פשטנית שכזו היא הבשורה הרוחנית שנותרה היום ממסורות העבר? האם ניתוק רגשי הוא האידאל הרוחני שאנחנו מעוניינים בו? 

לצערי אני חושש שכן. כיום, הרדוקציה של תורות עבר מורכבות וסבוכות לכדי נוסחה פשטנית כמו "רק אל תאחזי", היא תופעה נפוצה. זה מדאיג מן הטעם שקלישאות שכאלה, הגם שהן מכילות כאמור גרעין מסוים של אמת, בסופו של דבר רק מוסיפות על הכאב שהן מתיימרת לרפא.

תארו לעצמכם אדם שחווה עוול גדול: מישהו הרס את ביתו ופגע בילדיו ונמלט. גם כשנתפס הפוגע והועמד לדין, הוא יצא בלא ענישה בשל קשריו וממונו. או תארו לעצמכם אדם קשיש, בא בימים, שנקלע לא עליו למצב ביש, הופקר, נבהל ומת. האם מישהו מאיתנו היה מעלה בדעתו לומר לבני משפחתם של אלה: "אל תאחזו בכאב" או "אל תיקשרו לצער"? האם יש דבר נורא יותר לומר ברגעים כאלה? 

וזה לב העניין: ההיבריס של קלישאות כמו "אל תיצמדי" או "זה תלוי איך אתה תופס את זה" מתגלה במערומיו ברגעים של עוול מוסרי; כשקורה משהו שהוא מעבר לדיון מנומס בכנס אקדמי על רגשות; כשברור שנעשה עוול שמצריך את המונח האנכרוניסטי הזה – "צדק". 

אני מדגיש את הנקודה הזו מפני שאני חושש כי בשיח הרוחניות העכשווית, התר אחר נוסחאות קסם ופתרונות מהירים, רבים עלולים להבין עקרונות עתיקים כאי-היאחזות בצורתם המצומצמת שרואה בכל רגש סכנה. אויב רוחני שמונע מאיתנו "להיות מי שאנחנו באמת", כלומר איזה "אני" סטרילי, לכאורה מעבר לרגשות. 

לכן אני מציע שיתכן ומה שחסר כעת, יותר מכל, הוא אוצר מילים שאינו חווייתי ותרפויטי. כוונתי לאוצר מילים אידאלי, כלומר כזה שיונק מן ההיסטוריה, ממיתוסים ותורות אתיות עתיקות שדורות לפנינו למדו מלקחיהם. אך היות ששיח הרוחניות העכשווית טבול כולו בטרמינולוגיה חווייתית ותרפויטית, הרי ששיח האידאלים הזה אינו רלוונטי. כעת אנו נותרים עם מערכות הפעלה דוגמת "אל תיצמד", ואלה משתרשות עם הזמן לאידיאל בפני עצמו. במובן זה, אנו שוכחים את השאלה האתית העתיקה, המבקשת מאיתנו לשים לב למה אנו נקשרים, לא פחות מאשר באיזו מידה. 

בדיעבד, אילו הייתי יכול לומר כמה מילים לאותה תלמידה, הייתי מציע לה מכל ליבי, שלא תמהר להקריב את רגשותיה. כן בהחלט – שלא תזדרז לוותר על היצמדות. שתיצמד במלוא ליבה. בתוך כך, הייתי שואל אותה בכנות מה מעורר בה השראה? מה מעורר בה תקווה ומזין את נפשה ביופי ובחוכמה? מה נקשר בליבה עם ערך עצמי ותחושת משמעות? הייתי מציע לה גם לזכור שהוויתור על היצמדות, אם לוקחים אותו ברצינות גדולה מדי, הוא בעצם הוויתור על האפשרות לאהוב. ואם היא רוצה לאהוב, אז שתדע שכן – זה יכאב וזה ירסק אותה אבל גם ילהיב ויעורר, וילמד אותה על כאב ויופי יותר מכל קלישאה ששמעה אי פעם בכיתה דחוסה מדי ובשעה מאוחרת מדי מאנשים נמהרים מדי.  

–

 

מספר מבואות בתרגומי, מתוך ספרו היפה של סימון בלקברן: Being Good: A Short Introduction to Ethics (Oxford University Press, 2nd edition, 2021). 

זה ספר מעניין ואקטואלי, במיוחד בשיקום גישה ריאלסיטית, או מעין ריאלסיטית, להבנת תפקידם של משפטי מוסר. באקלים הרלטיביסטי הנוכחי טוב לדעת שיש כאלה שלא וויתרו על קטגוריות כראוי ופסול. 

——–

• כבני אדם אנו בעלי חיים אתיים. איני מתכוון לכך שאנחנו מתנהגים טוב במיוחד באופן טבעי, וגם לא לכך שאנו אומרים זה לזה מה לעשות בכל רגע ורגע. אנו יצורים אתיים מעצם היותנו יצורים מדרגים ומעריכים, משווים ומתפעלים, טוענים ומצדיקים. […] האופנים בהם אנו מגיבים לאירועים מושפעים מתחושת האחריות שלנו, אם אכן ישנה כזו; מנוכחותן או היעדרן של אשמה ואף בושה, ומתחושת הערך העצמי ויכולתנו להעריך את מי שאנו באים עמו במגע. (עמ' 4).
• פילוסופיה אינה התחום היחיד העוסק במערבולות האקלים המוסרי של ימנו. אך השתקפויות העיסוק הפילוסופי האתי מבטאות שאיפה ייחודית: הניסיון להבין את מעיינות המוטיבציה, התבונה והרגש המניעים אותנו. כך שהניסיון הפילוסופי האתי הוא באיתור והנהרה של רשתות הכללים, או ה'נורמות', המאפשרות את חיינו יחד. פעמים רבות, השאיפה הפילוסופיה היא לנסות ולמצוא את המערך שעומד בבסיס ערבוביית העקרונות והתכליות שאנו מכבדים או טוענים כי אנו מכבדים. כלומר הניסיון הפילוסופי בחקר האתיקה הוא פילוסופי מעצם היותו מעשה של גילוי עצמי. (עמ' 5). 
• אל לנו לזלזל במיתוס. מיתוסים מעניקים דוגמאות עתיקות וסמלים שמזינים את הדמיון שלנו, בעיקר באשר ללבטים מוסריים. המיתוס הוא מאגר האוֹצר בתוכו את ניסיונותיה האינסופיים של האנושות להתמודד עם עובדת המוות, עומקה של תשוקה, רגעי אושר וכן עם נוכחות הטוב והרע. […] השקפה כזאת מלמדת כי הדת והמיתוסים הדתיים אינם הבסיס לתורות אתיות, אלא משמשים כחלון ראווה לאוצר הרגישויות וריבוי ביטוייה הסמליים של האתיקה.  (עמ' 17-18). 
• כבני אדם, אנו נתקשה מאד לחיות ללא אמת מידה מוסרית כלשהי שתתכן הסכמה לגביה. במובן זה, אתיקה היא אינה בגדר מוסד, חקיקה או רגולציה, בעלי מטרות נסתרות ומרושעות שעלינו לחשוף אם ברצוננו לזכות בחירות. אתיקה אינה יצור שנולד מתוך קונספירציה נסתרת "שלהם": החברה, המערכת או הפטריארכיה. בהחלט, ישנם מוסדות, כמו הכנסייה או המדינה, שעשויים לבקש ולהגדיר מהן אמות המידה האתיות המשותפות. עלינו לעמוד היטב על מהותה של  המורשת העתיקה של מוסדות אלה, טיבה ותפקידה, כדי להבין את המצב העניינים הנוכחי. אבל זה רק כיוון אחד בבירור האתי ואינו יכול לבטא את סוף החקירה האתית. (עמ' 52-53). 

–

כמה הרהורים על מצוקה כלכלית בעקבות התכתבות עם קוראי האתר, שהיו אדיבים ופתוחים דיים כדי לשתף אותי במחשבותיהם. 

1 – יש קשר בין חסך ואף עוני ליכולת הערכה. יש זיקה עמוקה בין היכרות קרובה עם חוסר להערכת המעט שיש. ההערכה הזו, המקפלת בתוכה הכרת תודה על שישנו, אינה אידיאליזציה רומנטית למעלה רוחנית נוסח "העשיר השמח בחלקו". ההערכה שאני מדבר עליה היא פרי תובנה ריאליסטית כי המעט שיש לנו, כל אותן וודאויות זעירות הרוקמות את שבריריות היום-יום, יכולות להילקח באחת. לכן אנו מעריכים אותן. מצבי חסך מתמיד ועוני מבהירים שלהיות מסוגל לומר על משהו ש"הוא יקר לליבי", פירושו להכיר בכך שעצם קרבתו מוטלת בספק; שהיקר ביותר לנו הוא גם החומק ביותר מאתנו, בדיוק מפני שרירותיות קרבתו. יתכן ואחד מהדברים שמאפיינים אהבה הוא הכרה בשרירותיות הזו והנכונות להתקרב למרות, ואלי בזכות, ידיעתה. 

2 – מצבי חסך ועוני נוטלים מאתנו את טווח הטעות. אין "שוליים" של ביטחון וכל שגיאה או חריגה גוררת אחריה השלכות כבדות, לעיתים לא פרופורציונאלית. היעדר השוליים הוא היעדר האפשרות לטעוּת. היעדר האפשרות לטעוּת הוא גיוס מתמיד לתחזוקת ההווה. בצורה קפקאית ממש, עוני הוא מאבק מתמשך שעניינו תחזוקה מתמדת במטרה להימנע משגיאה. עוני הוא הימנעות שהופכת תכלית בפני עצמה. נהיים מאד מיומנים במציאת הצדקה לצמצום נוסף. צמצום שהופך עם הזמן לוויתור.

3 – היעדר השוליים מבהיר כי עוני אינו רק היעדר משאבים, אלא היעדר האפשרות לדמיין עתיד אחר. זאת מפני שדמיון מצריך את טווח הטעות. עוני מבייש את האדם מפני שהוא נוטל ממנו את אפשרות הדמיון והתהייה בדבר עתיד אחר. אחד המשאבים הנחוצים ביותר ללב האנושי הוא התכנותו של עתיד, כלומר ההנחה שיש משמעות לקשיים אותם אנו חווים וכי מחר יכול להיראות אחרת. עוני ממושך חותר תחת מתן אמון במחר. חסך גדול ועוני מדלדלים את משאבי הרוח והריק שנוצר מתמלא במאגרים אחרים כמו תקוות שווא, התכחשות וטינה עצמית.

4 – כיום יש פיתוי גובר והולך להאשמת הקורבן, בעיקר לאור מצוקה כלכלית. אנו חיים בעידן שמאדיר את ה- Self-made man שיודע מה שהוא רוצה ולוקח אותו. האידיאולוגיות המובילות כיום, למשל רנסנס השמרנות ומגמות ליברטיאניות, נוטות להאדרה של אידיאליזם סובייקטיבי השולל את השפעת הנסיבות החברתיות והכלכליות על יצירת מצוקה כלכלית, ומשליך את האשם על תודעתו או גישתו הפנימית של העני. מקס ובר כתב על כך כבר ב"אתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", אך כיום מצבו הכלכלי של אדם נחשב לעדות להלך נפשו ומצב תודעתו, גם בלא קשר לתפיסתו התיאולוגית. אתה עני? זה "עליך". אני חושש מאד מביזוי גובר והולך של מצבי מצוקה בכלל ועוני בפרט, מתוך התכחשות או הקטנה מכוונת לנסיבות הכלכליות והחברתיות שמחוללות אותם.

הפילוסוף האמריקאי קורנל ווסט נוהג לומר בהרצאותיו: "הקריטריון לאמת הוא לתת לסובלים לדבר". במיוחד בימים כשלנו, בין גלי מגפה עיקשים, חוזרים ונשנים, טוב להטות אוזן ביתר שאת. 

–