קטגוריות
חמלה כללי שירה תרגום תרגומים

הברור מאליו

אחד מהביטויים החביבים עלי בשפה היפנית הוא "אַטַרִי מַאֶה נוֹ קוֹטוֹ" (当たり前のこと). ניתן לתרגמו כ"מובן מאליו", "ברור מאליו" או "דבר-מה ידוע ומוכר". אך מעבר להיותו ביטוי שגור בשפה המדוברת, הוא טעון בחוכמה קיומית עתיקה, כזו שכלל אינה ברורה מאליה. שכן, אם חושבים על כך, מהו הברור מאליו? 

הברור מאליו הוא את. הברור מאליו הוא אתה. האין-סוף הקונקרטי שהוא את. האין-סוף הקונקרטי שהוא אתה. כולנו ברורים מאלינו. אין דרך לחמוק מעצמך כי האמת הזו, כלומר היותך-עצמך, כוללת גם את הניסיון שלך לחמוק ממנה, כלומר את הניסיון שלא להיות עצמך. "כל המתרחש הינו ידוע ומוכר כוורד באביב וכפירות בקיץ", כתב מרקוס אורליוס (מחשבות לעצמי. תרגום: אברהם ארואטי).

מילותיו האחרונות של מרקוס אורליוס (אז'ן דלקרואה)
מילותיו האחרונות של מרקוס אורליוס (אז'ן דלקרואה)

ברור מאליו שכולנו מנסים, בשלב כזה או אחר, שלא להיות מי שאנחנו. יתכן וזה אחד ממאפיינה הבולטים של הנפש: הרצון לפריצה; להיות מישהו אחר. ההיסטוריה העתיקה של התשוקה. כי קשה, ומורכב ומפתה שם בחוץ. שהרי מה נעשה אם לא נשתנה; אם לא "נמצא את עצמנו" במקום אחר בעוד שעה או שנה? לא לחינם נפוץ מטבע הלשון "בואו נתקדם". הרי זה מה שאנחנו עושים. אתוס הפרקטיוּת מרחף מעל המים והמים עצמם מותפלים. להתקדם, להשיג ולהצליח. אז אנא התפתחו, חפשו, מפו, גלו, השיגו וגאלו את עצמכם. 

למעשה, אחד מהדברים הכי לא ברורים מאליהם, כלומר דבר נדיר בפני עצמו, הוא רגע ההיוודעות לכך שאיני יכול להיות אלא מי שאני. החל מלבטי הלב המטגן בלהט החרטות ועד לזקיפות קומתו של האגו: לא משנה כמה אנסח את מאמצי כ"התפתחות" ו"תהליך", בסופו של דבר איני אלא מי שאני בהכרחיותה המידית של הדמות הכה מוכרת, הנשקפת בראי.

זהו רגע של ענווה גדולה, החותרת תחת ההיבריס האובססיבי של תרבות השיפור עצמי וההעצמה העכשוויים. בפרפרזה לדבריו של מישל דה מונטין על מהותה של פילוסופיה: ללמוד כיצד לחיות פירושו להמית את הצורך לברוח מעצמנו. סוקרטס, כפי שתועד בדיאלוג פיידון לאפלטון, אמר: "מתאמנים הפילוסופים האמיתיים בכך שיהיו מתים" (תרגום ליבס, 67-8). בהמשך הדיאלוג אנו למדים כי כוונתו למוות הנעוץ בהשגת הסגולה הטובה, התבונה, האומץ ובעיקר – ישוב הדעת. כלומר מוות שפירושו שיבה אל הערכת המופלא שבברור מאליו. אפלטון ראה בפליאה הזו את ראשית הפילוסופיה.

המשורר היפני אִישִיקַווַה טַקוּבּוֹקוּ (1912-1886) כתב:

"כשאני נושם/בוקעת מתוך חזי נהמה/הצליל בודד אף יותר/מרוח חורף קפואה."

בשיר נוסף, סמוך למותו בטרם עת ממחלת השחפת, כתב:

"אני עוצם את עיני/דבר אינו עולה בעיני רוחי/בבדידותי/אני שב ופוקח אותן"  (תרגום: איתן בולוקן).

לא ניתן לחמוק מן הברור מאליו שכן אנו חיים אותו. מבט חטוף בראי, לבד עם עצמי; שעה שקטה באמצע הלילה, לשבת כך בסלון השומם. אני מי שאני. 

תיאורים מעין אלה אינם אטרקטיביים מפני שהורגלנו לסלוד מעצמנו במקום לראות את עצמנו. ב"לראות את עצמנו" איני מתכוון ל"התבוננות" מדיטטיבית או בחקירה אנליטית. איני מתכוון להצצה אל מאחורי הפרגוד הקוסמי או להסקת המסקנה הנצחת. כוונתי בעיקר לנכונות להכיר במי שאנחנו. באתיקה של חמלה ויושרה עצמית ולא של הלקאה עצמית ובהלה ספיריטואלית.

המשורר אישיקווה טקובוקו

כאן מומלץ להיחלץ מלפיתת הכריזמה של המורה הרוחני התורן (או איש המכירות האקראי), וללמוד להתרווח בחיינו כאותו אחד שאינו יכול להיות אלא מי שהוא. אני כותב "להתרווח" לא במובן הפטליסטי, המתיר פריקת עול מוסרית או הקניית פשר נרטיבי אחד וקבוע לחיינו, אלא להתרווח בעיקר במובן הלשוני – הצורך בהרחבת השפה בה אנו מתארים את מה ומי שאנחנו. הרחבת השפה ולא החרבתה.

הנה דוגמה פשוטה. במקום המילה הדרמטית "סבל", שהצרה את המנעד הלשוני, הרעיוני והאסתטי בו הרוחניות העכשווית מנסחת ומתארת את עצמה (ברדוקציה הפסיכולוגיסטית-קוגניטיבית לחוכמת דתות אסיה בתרגומן למערב), אמליץ להשתמש במילים מכוננות ופועלות לא פחות כמו "כמיהה". "סבל" היא מילה חד-משמעית מדי. מוחלטת עד כדי יוהרה. היא רומזת על הצורך במצב כלשהו אחר, חד-משמעי באחרותו לפחות כמוה. כלומר גאולה. צריך לזכור ש"סבל" הוא מושג תאולוגי בבסיסו, גם במסורת הבודהיסטית.

לעומת המילה "סבל", הרי שהמילה "כמיהה" היא אינסופית. היא אינה מבקשת גאולה אלא התנסות, קרבה, רצון טוב ובעיקר את אפשרויותיו של הדמיון. כלומר את בגרותו של האופי ואת חוכמת הניסיון. היא אינה אטומה וחד-משמעית כ"סבל", אלא פתוחה ועמוקה, ובעיקר יפה, כמילות שיר או תפילה.

ספרי השירה – הם שמבהירים עד כמה שפתנו ואוצר דימויינו, ובכך גם חיינו, הפכו לבבואה החלולה של אתוס הפרקטיות, העזרה העצמית וה-Wellness. בהיותם רחוקים מכל טלאולוגיה, ספרי השירה והתפילה, כתבי הווידוי ויומני המסע – ספרות המיתוס והאנקדוטה – הם אוצרות הזיכרון מהם אנו למדים כיצד לנסח את עצמנו ואת עולמנו מעבר להכרח התרפויטי. שכן, מה קורה כשאין מענה? מה עושים כשאין תשובה; כשאין מה לומר?

המשורר הקנדי אירווינג לייטון כתב: "מגרש הגרוטאות קורא בשמי". הוא כתב "קורא בשמי" ולא "מאבחן אותי". איני מתכוון לכך שאבחון הוא טכניקה לא יעילה. אך אני שואל מה השפה שתומכת באתוס של הטכניקה? מה השפה שבה האדם המאבחן מגדיר את מהותו ומטרתו של האבחון ואת מקומו בו? האם יש בה בכלל מקום למילים כמו כמיהה? האם יש בה אפשרות ליופי? האם יש בה כבוד לליריקה?

האם כוונתי לכך שאין התפתחות עצמית? האם אין שינוי? האם תרפיה לא תתכן? ברור מאליו שישנם וכי כל אלה חיוניים. אך יתכן שכל התפתחות מעידה יותר מכל על העצמי שהיה שם עוד בטרם הגדרנו לאן התפתחנו; אותו עצמי שאפשר את "החדש", ושבלעדיו לא היינו מזהים את עצמנו מעברה השני של ההתפתחות (היכן זה?).

אירווינג לייטון

בתפיסת ההתפתחות הזו אין מעמד של חלוקת תעודות סיום. למעשה, אין רגע דל. אלא יש חשיפה של רבדים חדשים, נסתרים, ושל משמעות חדשה באותו עצמי, ועבור אותו עצמי, שאנחנו כל הזמן. כפי שכתב ט.ס. אליוט: "הסוף הוא המקום ממנו אנו באים" (ארבעה קוורטטים, תרגום: אסתר כספי). התפתחות אינה רק מהלך ליניארי. 

לעיתים אנו מתוודעים אל המופלא שבברור מאליו בעמדנו מול נוף בלתי מוכר. לעיתים במהלך שיחות או שתיקות, קצרות או ממושכות. לעיתים לימוד מעורר השראה יכול להניע אותנו אל עבר מה שתמיד היה נוכח ולא ידענו כיצד לראותו או לנסחו. לעיתים גם תחושות של דחיפות והתגברות עצמית, ויתכן שבעיקר התשישות שלאחריהן.

אך יתכן וההתפתחות העמוקה והמזעזעת, ולכן גם החיונית ביותר, היא לדעת כי לרוב, בנוגע לשאלות הנצחיות והבוערות ביותר בנפשנו, פשוט אין תשובה; שאנחנו אף פעם לא באמת יודעים – או יכולים לדעת – מי אנחנו. כל שנותר, כפי שכתב רילקה, הוא הברור מאליו: "לחיות את השאלה, כדי שיום אחד, אולי, […] נחייה אל תוך התשובה."

קטגוריות
חמלה כללי מוסר

אמני השלילה ואמני החמלה

פעמים הרבה, כשאני מקיץ מבשרי לעצמי, יוצא משאר הדברים שמסביבי בחוץ ובא בתוכי, רואה אני יופי עיזוז ונפלא; אותה שעה חזקה בי אמונתי, ששפר עלי חלקי וגורלי, פועל אני בחיות מעולה, הואיל ובאתי לידי השווה ביד הדבר האלוהי. וכיוון שעשיתי לי מעון, נחלתי את הכוח הפועל שלמעלה מכול ואת מעוזי בכל דבר המושכל. ולאחר אותה שעה של שהות באלוהי, כיוון שירדתי ממרומי השכל אל הדעה השוקלת, מיד עומד אני נבוך ושואל: ירידה זו שירדתי עתה כיצד היתה ובאה, וכיצד נכנסה לפנים נפשי בתוך גופי?

[ פלוטינוס, אנאדה רביעית, ח: על ירידית הנפש אל הגוף, 1, כרך ב. תרגום: נתן שפיגל. ירושלים 1978, עמ' 111]. 

ולא נדע מאין הבהיק, האם מחוץ או מפנים, ובחולפו נאמר: היה אמנם בפנים, ובכל זאת – לא בפנים. וייתכן שאין לחקור ולדרוש כלל: מאין? – כי אין כאן כל 'מאין'. כי אין הוא בא משום מקום ואינו הולך לשום מקום, אלא מופיע ולא מופיע. לפיכך אין לרדוף אחריו, אלא להמתין בשקט עד שיופיע, ולהתכונן למראה, כשם שמצפה העין לזריחת השמש. 

[שם, אנאדה חמישית, ה, 8, כרך ב. עמ' 165]. 

שמתי לב לכך, שאסכולות אחדות, יווניות וערביות, ששמן הלך לפניהן בימה"ב, השפיעו השפעה לא מועטה על הוגי-דעות יהודים רבים ומפורסמים: וכן שמתי לב לעובדה שהמוסר, שלו הטיפו אותם חכמים, היה מכוון יותר בעבור פרישות מהבלי העולם הזה מאשר לחיי החברה; בגלל נטייתו להביא לידי פסגות רוחניות נשגבות מדי, לא היה מתאים לחנך ולכוון למעשים טובים את כלל בני-האדם באותה מידה שבה מתאים לכך מוסר המקרא והתלמוד בפשטות האלוהית. נטייה לפרישות מהבלי העולם טופחה יותר ויותר, ובשלוש מאות השנים האחרונות אף מעבר לכל גבול סביר, על ידי חסידי המיסטיקה; תורותיהם הועילו אמנם לקדש יחידי-סגולה אחדים, ואולם הפקירו, ללא הגנה חזקה מפני פיתויי העולם את האנשים שרוחם נשגבה פחות, שהם מרבית יושבי תבל. 

[שמואל דוד לוצאטו, 'שיעורים בתיאולוגיה מוסרית-יהודית', בתוך: כתבים, א. ירושלים תשל"ו, עמ' 104] 

**

תלמידי הבודהיזם מכירים ודאי את הפסוק הידוע מתוך כתבי נאגארג'ונה, בן המאה השנייה: "גבולה של סמסארה הוא גבולה של נירוואנה". באותו אופן, ניתן לומר כי גבולה של מיסטיקה הוא גבולו של עולם. כאתוס – מיסטיקה היא השאיפה אל מחוץ לעולם או אל עבר עולם אחר. כחכמה מעשית – מיסטיקה מובילה את האדם בחזרה אל עולמו; בחזרה אל יומו. היא חושפת את הסוד הגלוי.

פסלו של פלוטינוס. Ostiense Museum
פסלו של פלוטינוס. Ostiense Museum

אכן, מצד אחד, מיסטיקה היא השאיפה האנושית אל כל אשר מעבר לאנושי. בתוך כך היא מלבה את להבות היבריס העוצמה והשליטה. מכאן גם זיקתה אל המאגיה. מצד שני, מיסטיקה אינה אלא ההטמעות באנושי. אישור האדם. כפל פניה של המיסטיקה הוא בעצמו מאפיין מיסטי למה שכה מוכר לנו אך נותר רחוק מאיתנו. היא הכמיהה והשיבה. התחינה וההיענות. ואף שהקטגוריה "מיסטיקה" היא מודרנית – הרי שהלוך הרוח המסיטי, החיים המסיטיים, הניסיון המיסטי – עתיקים כאדם.

פעמים רבות אדם חפץ לגבור על עולמו וללכת אל מֵעֵבֶר לו. יתכן וניתנה הבטחה שלא יחווה סבל; שעוגמת הנפש תסתיים. פעמים רבות תנועות מיסטיות נושאות את בשורת הוודאות. אך כאמור, לרוב יוצא ותנועה זו אל המֵעֵבֶר, מובילה את האדם בחזרה אל עולמו. רק שהוא מפוכח; נטול דימיונות אך רואה נפלאות: בית. רחוב. שפת מדרכה. משפחתו. פניו. כך הפיתוי המיסטי מוחלף בפכחון מיסטי. המסתורין גודש את הממשות. ולפי ההעדפה כך ארשת פניו של המיסטיקן: ישנם אמני השלילה, כפי שכינה זאת מקס ובר, וישנם אמני החמלה. 

פלוטינוס בן המאה השלישית, שדבריו הובאו כאן למעלה, היה ממבשריה של ההפנמה הרוחנית בדורות שלאחר אפלטון, הגם שהמשיך את דרכו והעמיק אותה. אך נטייה שובת לב זו להפנמה עלולה להיות מפורשת כהתנכרות לעולם הממשי. כאן קולו של שד"ל מזכיר לנו את אתגרה הגדול של ההפנמה; של חיי הרוח העלולים להיוותר נטולי חיים. שכן, גורלה של הפנמה, אם היא מובנת בצורה אידיאליסטית, הוא בהאדרת הדממה. ואין חיים בדממה כשם שאין חיים בהרעשה. ההישג המיסטי העמוק ביותר אינו רק זה ה"פנימי", אלא השיבה מן הפנים אל החוץ. עומקה של הנפש כמרחבי השדות. אופן היותנו בעולם ולא רק חתירתנו אל אשר מעבר לו. 

קטגוריות
חמלה כללי מהאיאנה מוסר

על פיתוי החוייה המיסטית: שיחה עם המשוררת רותי אלוני-לביא

את המשוררת רותי אלוני-לביא פגשתי במסגרת קורס שאני מלמד מזה כמה חודשים: מסע לימוד בדיאלוג הפילוסופי וההיסטורי שבין ההגות היהודית לזו הבודהיסטית. זה קורס מורכב ומרתק ואני מודה על כך שבזכותו יצא לי לפגוש אנשים כה אוהבי למידה, חקירה והרחבת הדעת, וכה מעוררי השראה.

רותי היא משוררת נהדרת. ספרה "סיבה לצאת" (הוצאת פרדס, בעריכת הדס גלעד), הוא פנינה צלולה של רעננות מחממת לב. שיריה קצרים וחמים מאד. כלומר יש בהם לב חם, חכם וחומל. למשל זה:

לפני כמה זמן רותי הציעה שנשוחח על כמה נושאים שעלו בשיעורים שלנו, כחלק ממחקרה המתמשך בעולם המגוון והפתלתל שניתן לכנותו כחקר המיסטיקה. בתוך כך, דיברנו על העומק אך גם על הסכנה שבהיקסמות עודפת מהחווייה המסיטית, והעדפתה על פני ההיבטים הריאלים והנורמטיבים של חיינו. מצד שני, דיברנו על ההיבריס המדעי והטכנולוגי, כלומר העדפת הטיעון הרציונלי כנקודת מוצא להתמודדות עם ההיבטים החמקמקים והמורכבים של חיינו. עוד דיברנו על מורכבותו של מחקר השוואתי של דתות וכיצד כל לימוד מעמיק של מסורת רוחנית מלמד אותנו כיצד לשוב אל העולם, לא פחות מאשר כיצד להיחלץ ממנו.

הנה כמה קטעים מתוך שיחתנו:

על הפיתוי שברדיפה אחר חוויות "מיוחדות" וחשיבותה של השאלה

על היוהרה שבקידוש הרציונליות

על מחקר השוואתי וזיקתו לאתיקת יום יום

 

 

קטגוריות
חמלה כללי מהאיאנה תרגום תרגומים

הנצח והרגע בכתביו של הנזיר אוזקי סואן – תרגום מאוסף שיחותיו

שנים רבות עברו מאז שקראתי לראשונה את הקטע הבא, מאת נזיר הזן אוֹזֶקִי סוֹאֶן. אני זוכר שהופתעתי מגישתו הישירה והבהירה לסוגיה כה מרכזית כמו לידה ומוות – נושא שעמד (ועודו עומד) במרכז העיון הפרשני והפילוסופי של אסכולות הבודהיזם המזרח אסייתי, ואסכולת הזן בפרט. לאחרונה יצא לי לתרגם את הקטע כחלק מהכנות לקורס שאני עומד להעביר בנושא, ובשמחה אני משתף אותו כאן. 

מקור:

Ozeki Sōen 尾関宗園. Ichinichi ichizen: Ima wo ikikiru zen no kokoro 一日一禅いまを生ききる禅のこころ (Tokyo: Tokuma Shoten, 2007), pp: 55-6.

חייו של אדם, מלידתו ועד למותו, הם שעה קצרה ובת חלוף שניתנה לו. גופנו אינו יותר מאשר משכן ארעי. מוות פירושו ששעת חיינו הקצרה הגיעה אל סופה. זה הכול. לא ניתן לומר יותר מכך. אם תבין זאת, לא תשבה בסבך המחשבות אודות הצלחותיך או הישגיך בחיים. חולי, זקנה, מוות. אלה חיינו. יופי ועצב, כפי שכינה זאת הסופר קַוַובַּטַה יַסוּנַרִי. 

כל אשר מתקיים ברגע זה מתחולל בחסדו של הטבע הגדול. כל אחד מאיתנו הוא ביטוי מיוחד, עדין ושברירי למשך חיים המתהווה וכלה ללא-הפסק. כך הם חייו של כל אחד מאתנו: כולנו מתעוררים בבוקר אל אור השמש המחייה, ובלילה עוצמים את עינינו. אין דבר יקר יותר. למרות שחייך הם צורה חולפת, אני מאחל שתחיה כל יום במלואו כמו השמש, השבה ונולדת מחדש בכל יום. החיים שניתנו לנו מהורינו; החיים שהם חינכו אותנו וגידלו אותנו אליהם – חשוב להוקיר את כל מה שניתן לנו. להבין עד כמה הוא נדיר. אצטער אם לא תחוש כך. ממש עכשיו, כל מה שנמצא כאן לפניך – אין דבר יקר יותר.

כל אשר קיים נמשך עד לרגע זה, וממשיך לנצח החל מרגע זה. כך שחייך הם שהות קצרה וחולפת במשך אינסופי. לכן, גם אם חיינו מגיעים אל סופם, הרי שלמעשה כולנו שבים למֶשֶך-הנצחי. החיים עוברים וממשיכים מסבים וסבתות להורים, ומהורים לילדים וכך הלאה. כשתבין זאת, שאלות כמו "מה קורה כאשר מתים?" כבר לא יטרידו אותך כשם שהטרידו בעבר.

אם תסכים למות בעודך חי, הרי שהמציאות הזו תיחשף בפניך. למות בכל רגע פירושו לחיות בכל רגע. זה אימון חוזר ונשנה במותנו שלנו. לא ניתן לחיות בצורה מלאה אם אנחנו פוחדים מהמוות. אם אנו מדירים אותו. אם אנו בזים לזקן ולחולה. אם אנו לא מוכנים להכיר בכך שגם אנו יכולים לחלות, כך פתאום. לכן עלינו להעז לחיות בעוד המוות נוכח בחיינו – ממש לצידנו. זה יגרום לנו להכיר בו. יגרום לנו להבין את התהוות הגומלין שמקיימת את כל אשר ישנו. היחס הדתי העמוק הזה נוסח בפתגם הידוע: "לידה ומוות הם אחד".

בחיינו יש קושי רב, אך יש גם שמחה גדולה. חיינו הם חוסר נחת וקושי, אבל גם נחת. הבודהה לימד כי כל מי שחי נתקל בזקנה, חולי ומוות ולא יכול לחמוק מהם. לא משנה כמה תנסה לחמוק מאלה, לא תצליח. לא נותר אלא לפגוש ישירות בזקנה, חולי ומוות, ולחיות את חיינו במלואם. על כך נאמר: "הדרך הגדולה נפתחת". כדי להשתחרר מהדמיונות על אודות המוות, נסה לומר לעצמך "אדם גם מת", ולא רק "אדם חייב למות". נסה שלא לומר לעצמך "אני רוצה לחיות", אלא חשוב: "חיי ניתנים לי בכל רגע". אם תחשוב כך, ליבך יהפוך שקט שכן ליבך יפנה במלואו אל חייך.

Image from rawpixel.com / Megan Rogers