קטגוריות
כללי תרגומים

סיפורי הקואן: מה הסיפור?

בשבוע שעבר הייתי אמור להשתתף במפגש "שבילים רבים דהרמה אחת", אך לצערי נאלצתי לבטל ברגע האחרון. הנה כמה מחשבות שהתכוונתי לדבר עליהן בהקשר למסורת הקואן. אני מודה לאילן לוטנברג ולאבי פאר על ארגונם את האירועים הברוכים האלה. 

***

שיחות הקוֹאַן, הפופולריות כיום במערב, נותקו מההקשר התרבותי ואולי אף יותר מכך – זה הדתי – בו נוסחו ונשמרו לאורך הדורות. כבכל תהליך ממושך של תרגום ומעבר בין-תרבותי, נותרנו כעת עם "אחרית החיים של היצירה", כפי שניסח זאת וולטר בנימין. תיאורי עולם עתיק ורחוק, מרתקים ומסקרנים, עמומים ומתמיהים, פועלים בשפתנו, בתוך ההקשר התרבותי והרוחני המסועף של ימנו.

אחת התמורות המרתקות בהקשר זה, היא המעבר מהגדרתם המסורתית של קואנים כ"מקרי עבר" (יפנית: קוֹסוֹקוּ, 古則), כלומר כספרות ענפה של זיכרון מסורתי המשמר רגישויות קהילתיות הנוגעות לסמכות, פרשנות, לימוד ותפיסת שחרור – לכדי ההגדרה המודרנית "סיפור".

כפי שקרה לאורך מאה השנים האחרונות, אוצר הידע הבודהיסטי, ובתוך כך ספרות הקואן, זכה לפופולריות רבה מפני שהוא הועבר כחלק מהתחזקות האתוס המודרני של רוחניות שאינה דוגמטית (או פשוט תחת ההנחה שדוגמטיות אינה יכולה להיות רוחנית). לרוב, בעולם חילוני, לא ידברו על קואנים כ"מקרי עבר" של מסורת הזן, שכן זו קטגוריה המקפלת בתוכה הקשרים דתיים וממסדיים מובהקים, אלא על היותם "סיפורים". 

קואנים מובנים ביתר קלות כ"סיפורים" מפני שכך תהליכי התרגום וההטמעה התרבותיים הבנו את פשרם עבורנו. אדגיש: אין כוונתי שהקואנים אינם סיפורים, אלא שהעדפת הבנתם כ"סיפורים" היא רק חלק אחד – ובכן – בסיפור הקואנים. בהינתן וההדגשים המסורתיים והדתיים-ממסדיים מטושטשים, אופיים היצירתי, האיקונוקלסטי והמסקרן של הקואנים מודגש. לדעתי, הדגשה זו היא מודרנית. 

ובכל זאת, כיצד הקואנים פועלים כיום במערב? מה "יש בהם", באותם סיפורים, שכה מרתק אותנו? יתכן ויותר מכל, הקואנים פועלים כתזכורת לאחת מסגולות הדת והרוח העתיקות והחיוניות ביותר שהורשו לנו ממסורות העבר – מעלתה של מבוכה. אין כוונתי למעלתה של בערות או סִכְלוּת, אלא לסגולתה הטובה של ענווה. סגולה טובה הנכרת במיוחד כאשר אנו עוסקים בספרות כה ענפה אשר, מצד אחד, מביאה אל שיאו את היחס הספקני, ומצד שני מעוררת ציפייה גדולה לוודאות. ניתן אף לומר כי בדיוק משום שכוחה של ספרות הקואן הוא באיקונוקלסטיות המערערת של העמדה השואלת, הרי שבאופן עמוק הקואנים משקפים כמיהה עמוקה לתשובה.

אך למעשה, קואנים תמיד נותרו שאלות ותשובות יחד: תשובות ההופכות בתורן לכדי שאלות, ושאלות המבשרות מצדן על תשובות אפשריות נוספות. במובן זה, הרדיקליות של מסורת הקואן היא בהיותה ביטוי לחירות שבהליכה אל מעבר לשאלה ותשובה, אך מבלי להתכחש לאפשרותן ואף לחיוניותן. 

אם אפלטון לימד כי הפליאה היא אבן הראשה של הפילוסופיה, ניתן להעז ולהציע כי המבוכה היא שורש הפליאה. אך כדי ששורש זה יחיה ויתפשט, מוטב שלא לנסות להתמיר מבוכה בידיעה וודאית. וודאות, אם כלל אפשרית, מתבהרת רק בהכלת המבוכה ובקבלתה. כלומר בוויתור עמוק על רעיון הסוף, במובן של מסקנה כוללת.

מכאן חשיבות שיחות הקואן בעצם היותן שיחה נמשכת. בעצם הנכונות למבוכה, מבליחה פליאה שיתכן ותאפשר ידיעה, כלומר תשובה, אך לא תוגבל לה או למבוכה עצמה. היות ואנו כפי שאנו, הכמיהה למענה תמשיך. אך יתכן וצריבת הפחד מאימת השאלה הנותרת בלא מענה תותמר בהיווכחות בפלא ובנכונות לקבלו בשתיקה.

מורי הצ'ן והזן לימדו כי תודעת המתחיל חובקת ארץ ושמים. נזיר הזן היפני נָנְפוֹ שוֹמִיוֹ, בן המאה השלוש עשרה, כתב: "למרות שמספר הקואנים עלול להיראות מוגבל, הרי שלמעשה ההרים והנהרות, הארץ הגדולה, העשבים והעצים, היערות והימים – כל אשר עיננו רואות וכל אשר אוזנינו שומעות – כל אלה קואנים."

לפי חוכמה זו, בעיית החיים אינה מצריכה פתרון נסתר שעלינו לחשוף, אלא היא מתרוקנת מעצם הנכונות לפקוח מבט אל פלא הקיום על כל פניו, ופעול בו כשם שראוי לנהוג לנוכח פלא. מכאן גם משמעותה האתית של המבוכה: לא לפגוע בפלא, אלא להיות קרובים אליו, כלומר עדינים וחומלים איתו.

הנזיר היפני ננפו שומיו

ויטגנשטיין לימד כי הפילוסופיה, באם אכן פילוסופיה, היא מלאכת הבהרה לטיעון הפילוסופי עצמו. ברוח דומה, פייר אדו שב והדגיש כי הפילוסוף הוא זה אשר נע לעד לעבר חכמה. כלומר שהוא לעד בדרך. דרכו היא לעבר, ולעולם לא הגעה. מורי הצ'ן והזן לימדו כי לעיתים טוב למצמץ ולעיתים טוב ללגום תה. לעיתים טוב לומר דבר מה ולעיתים טוב לשתוק. הם לימדו כיצד לחיות את הקיום הזה – "לעיתים". אם מוכנים לחיות את הרגישות הקיומית הזו יתכן אפשר להבין לעומק את שירו של דוגן "פניך המקוריים":

הפרח באביב, הקוקיה בקיץ, הירח בסתיו, כפור השלג בחורף – כה צלול

בכתבו על המאמין הדתי, כתב סרן קירקגור כך:

"מתוך ויתור אינסופי, מיצה האיש את כוס העצב התהומי אשר לחיים, יודע הוא את הכאב ואת הברכה שבאינסופי, את הצער ואת הארוכה שבוויתור על הכל, על היקר ביותר, ועם כל זאת – טעמו של הסופי ערב לחכו, כאילו מעולם לא נגלה לו משהו יותר גבוה" (חיל ורעדה: ליריקה דיאלקטית. תרגום: איל לוין. הוצאת מאגנס תשס"ז).

בדומה לחכמי הזן, קירקגור לימדנו כי הוויתור האינסופי (ולא ההשגה המתמדת) הוא המאפשר את השיבה אל הסופי. את הגאולה בסופי. כך, בוויתור על תשובה וודאית ובהדגשת השאלה החוזרת ונשנית, שיחות הקואן מאפשרות לנו לשוב אל היחסי, אל היום יומי, אל העולם הזה, שטעמו ערב לחכנו בדיוק בשל סופיותו. בעוד שאינם רק סיפורים, לא ניתן להתכחש לכוחם המופלא כסיפורים. הם נוגעים בליבנו ומאתגרים את חשיבתנו אל נוכח כל הברור מאליו, ואין זה דבר קטן כלל.

סרן קירקגור

 

קטגוריות
אקטואליה כללי

כי כך אנו היום

 כל מסורת משמרת זיכרון, מעודדת לימוד, הרהור, השראה ופעולה, אך לא פחות מכך גם מהווה הזדמנות לחשבון נפש. זה תפקיד רוחני שאני מוצא מרכזי במסורות דתיות רבות: היות המסורת גורם מכונן לאפשרותה של חרטה. בין אם דרך פעולות מגוונות של ווידוי ועד לזמרת סדר תחנון. 

חשבון נפש שכזה יכול להיות, למשל, הנכונות להודות בכך שיש  מרכיב אלים בנו עצמנו, וכי המסורת שלנו כלל אינה חפה מברוטאליות. ולא רק שאינה חפה מכך, אלא נראה שהיום ברוטאליות ושחיתות הן המורשת הנפוצה לה. לכן אני ממליץ שלא לטשטש או חלילה לתרץ את אלה, אלא להכיר בהן; להיות גלויים עם עצמנו בנוגע לעבר שלנו, ויותר מכך – בנוגע להווה שלנו. לקרוא את מכות מצרים כלשונן ולהיות נבוכים. לא מפני שכך היה, אלא מפני שכך אנו היום. ולשאול את עצמנו, כפי שאומר מירון אגר בווידאו היפה להלן: "במה אשנה?".  

והנה פרטים לאירוע חשוב שיוקדש לנושאים אלה, "בין חמלה וסולידריות", שיתקיים ב-5 באפריל. את האירוע מארגנים חבריי אביב טטרסקי ומתי ליבליך. 

 

קטגוריות
אירועים כללי

הודעה על הרצאה

מכון דמו"ת, בהנהלתם של ד"ר יורי סלע ונעמי אורבך-שבילי, יקיים החל מהחודש סדרת הרצאות דיאלוגיות, שכל אחת מהן תוקדש לסוגיה הנוגעת לשיחה הנמשכת שבין פילוסופיה, פסיכותרפיה ופסיכואנליזה לבין הגות המזרח וההגות הבודהיסטית בפרט (הנה קישור לפרטים והרשמה). אני ממליץ בחום על הסדרה כולה, אך ניתן גם להירשם למפגש בודד. להלן פירוט הרצאתי, שתתקיים ב-22 באפריל. 

בקשת מוצא לנוכח העדר:

הצעה לאתיקה רוחנית לשעה אפלה

איתן בולוקן

רגעי משבר ושעות מצוקה מטלטלים אותנו, במיוחד לנוכח קורות השנה האחרונה. יתכן ובמובנו העמוק, המשבר שאנו חווים אינו אלא המשך היעדרה של המשמעות בעולם המאבד עצמו לדעת בשגרת חירום מתמדת וחוסר וודאות גובר, אקולוגי כמו חברתי-כלכלי. עם היעדרה של משמעות, של תחושת ערך, מתערערת גם תפיסה של עתיד קוהרנטי – כזה שראוי לשאוף אליו ולקוות לו. מכאן גם היעדרה של תקווה. שעות אפלות כאלה, המעודדות ומרגילות אותנו לפסיביות, היאחזות, היקשרות אובססיבית, תלותיות, חרדה, דמיונות שווא ופקפוק עצמי, אינן תופעה חדשה. אך כיום נראה כי האדם מעולם לא היה כה מתקדם מבחינה טכנולוגית וכה מרוקן מבחינה רוחנית. כיצד ראוי להישיר מבט לנוכח ההעדר? כיצד ניתן לקום מתחושת הסתמיות וחוסר הערך? כיצד ניתן, בכל זאת, לחוש תקווה בעודנו בסבך הכאב? בדבריי אשתף כמה ממחשבותיי על אודות אתיקה רוחנית לשעה זו. אתיקה המושתת על קונטמפלציה וקבלה, אך גם על התמודדות אמיצה, המבוססת על תחייה מוסרית של חיי הרוח.

קטגוריות
כללי

מידיעה לחוכמה

תפקידה של הפילוסופיה בזמן הזה […] לאור הסכנה של הניהיליזם המאיימת על האנושות, להזכיר ולחזור ולהזכיר לאדם את האלוהים. שומה על הפילוסופיה לקרוא לבן אדם של תקופתנו, לאותו בן האדם המשתחווה בפני החומר, המכונה, הטכניקה, התמורה, לאותו בן האדם אשר המדע נעשה לו לטכניקה ולא לחוכמה, לאותו בן האדם אשר האמונה באובייקט עלולה לבלוע אותו – לאמר ולחזור ולאמר לו: מציאותו וממשותו של העולם אינה אלא מציאות הנטויה בין האלוהים ובין האני, ואשר אינה קיימת בלעדיהם. כל העצמים אינם אלא תופעות. שום הוויה שאותה הכרנו, איננה ההוויה בפני עצמה; האופי התופעתי הזה של ההוויה הוא פרי ההכרה היסודית של המחשבה הפילוסופית. שום בעל שכל […] איננו יכול להשתמט בפני ההכרה הזאת. אולם הכרת האופי התופעתי של העולם אינה מוסיפה ידיעה נוספת אל הידיעה האחרת, שהייתה אומנם כבר ברשותנו, אלא היא צריכה לגרום לזעזוע, למהפכה של הכרת הווייתנו כולה. 

[שמואל הוגו ברמן, "פילוסופיה של חולשה ופילוסופיה של העזה" עיון: רבעון פילוסופי א חוברת ד, (1949), עמ' 332]. 

אם תאמין, למשל, בהכרה אינטואיטיבית של העולם, כדרכו של ברגסון או רודולף אוטו, אזי חוויית הקודש גם כשהיא כולה עטופת מיתוס ראשית היא לאמת הרליגיוזית, אבל אם כל הכרה היא סמל אזי גם "הקודש" וחוּיתו אך ורק אקצנט [מבע, א"ב], אם כי נכבד, בתחום הסמלים שנקראים דת וגם מיתוס ביחד. […] החשוב בספירה הזאת והראוי בה הוא רק המומנט של ההתפעלות – הוא המומנט המשותף לדת ולפילוסופיה. […] יש צד שווה בין החרות הפילוסופית, היודעת שהעולם הניתן הוא "רק סמל", ובין התודעה הדתית שיודעת גם היא את ה"רק" הזה. 

[סיני אוקו, "חרות הפילוסופיה והאמונה" עיון: רבעון פילוסופי א חוברת ב/ג, (1946), עמ' 191-192]. 

ברגמן ואוקו מזכירים לנו להביט אל מעבר לשפת האושר או הנחת השגורה (כיום יש לומר "וולנס"). הם מזכירים, כפי שעשו פילוסופים ואנשי דת במשך דורות, כי ממש מול עינינו יש עולם-אין-סוף, קרוב אך נסתר, שחומק מניסוח בלשון היודעת, ומבקש, אם בכל זאת, את ניסוח לשון הסוד. והסוד הוא המופלא שבברור מאליו. אותה פליאה עמוקה המבליחה בליבנו ברגעי צער כמו ברגעי תהייה; ברגעי שמחה כמו בימי שבר גדול. כל אלה מופלאים וכל אלה דורשים את קרבתנו, לאו דווקא את ידיעתנו, כמעין התפכחות או התבגרות מן ההיבריס השגור – הוא היבריס הידיעה, הוודאות; כלומר היבריס הכוח. כמה מהר הורגלנו להחליף פליאה בכוח; חוכמה בידיעה; העזה בנוחות. זה כה עתיק ועם זאת כה מצליף ברעננותו. 

פילוסוף ביושבו מול ספר פתוח (סלומון קונינק)
פילוסוף מול ספר פתוח (סלומון קונינק)

ברגמן ואוקו עמדו על המנעד העדין והחמקמק שבין הדת, במובנה הספקני של ניתוץ אלילים ודמיונות, לבין הפילוסופיה כטבילה בעומק השאלה האינסופית. העובדה שתפיסתם, המאירה את הזיקה השוררת בין הדתי לפילוסופי, נחשבת לרוב כאפולוגטית (לכאן או לכאן), היא מצערת. הם מזכירים לנו כי שיח רוחני המעגן את עצמו בבלעדיות הקרקע המדעית-פסיכולוגית-קפיטליסטית, יוביל אל ניהיליזם. כל עוד רוחניות נעדרת סימן שאלה, אי-ידיעה, ענווה פילוסופית כמו גם אומץ לב פילוסופי – יש בה חסך גדול של פליאה וממילא של תקווה. 

פליאה מאפשרת לנו לדמיין את ריבוא אפשרויותיו של הלא-מובן; של המוחזק כאחר מאיתנו וזר; להעלות בליבנו את מה שאנו מבקשים לנו ולאחר. כלומר היא מאפשרת תקווה. פליאה שכזו אינה מבטיחה אושר, נחת, ידיעה מוחלטת או רוגע. לעיתים ממש ההיפך. היא עושה דבר מה חשוב יותר: היא מהווה תזכורת לכך שחיינו עמוקים לאין ערוך מכל אחת מהקטגוריות הללו ולכן לכל אחת מהן מקומה כאין-סוף בעצמו. גבולה של פילוסופיה הוא גבולה של הדת במובן זה ששתיהן מבקשות מאיתנו לזכור את הפליאה ולהיות אמיצים מספיק לנסחה בלשוננו, או לפחות לנסות. ניסיון זה, לומר משהו למרות הסוד הנעלם, אינו ידיעה כי אם חוכמה.