הנה ההקלטה לערב שנערך עבור ספרי על אודות דוגן באוניברסיטה העברית. כאן המקום לומר שוב תודה לכל מי שארגן והשתתף. הדוברים והדוברות עוררו בי מחשבות רבות ואני אסיר תודה להתייחסות המעמיקה והנדיבה לתרגומיי.
בדבריי התייחסתי לארבע נקודות או תובנות שאני מרגיש שלמדתי מדוגן לאורך השנים ותוך כדי העבודה על כתביו. אלה כמובן מחשבות שאני עדיין מברר עם עצמי, אבל אני יכול לומר כי ככל שאני חושב על כך – אלה באמת הדברים המרכזיים שאני חש כי דוגן סייע לי בהם רבות. אני מסביר על אודות אלה בהרחבה בספר, אך הנה בכל זאת כמה מילים.
הדבר הראשון שדוגן לימד אותי הוא לשוב ולתת אמון ביש. לשוב ולהאמין שאכן יש. כלומר יש עולם וכי לא הכל אשליה. מגמה מאשררת קיום זו מכונה במחקר "הריאליזם המיסטי של דוגן" או הפרטיקולריזם המיסטי שלו.
היש אכן ישנו, גם אם ארעי וחולף. יתכן וזה הקואן שעומד בלב משנתו של דוגן. שתי פניה של האמת האונטולוגית. בכך דוגן לימוד אותי עד כמה עיסוק עודף בארעיות, היעדר עצמיות, תהליכיות, דיאלוגיות, התהוות הדדית וריקות יכולות להרחיק מהיווכחות בתוקפו וממשותו הנדירה כל כך של היש. החוכמה החדה של הריקות עלולה לסכל את החמלה הנדירה שבשיבה אל היש.
במובן זה, דוגן משקף עבורי מפנה פוזיטיבי המחייב עולם מתוך ענווה וחמלה, וזאת בשונה מדגש נגטיבי ולעיתים אף אקוסמי, בזרמים עתיקים יותר. ספקנות היא רק חצי דרך. החצי השני הוא מתן אמון מחודש בעולם, ביש.
"לפני שלושים שנה, בטרם למדתי זן, ראיתי הרים כהרים ומים כמים. אחר כך, כשמבטי העמיק, ראיתי כי ההרים אינם הרים כלל וכי המים אינם מים כלל. כעת, כשהגעתי למקום המנוחה, אני שב ורואה כי הרים אינם אלא הרים וכי מים אינם אלא מים".
את המילים האלה כתב אחד מאבותיו של דוגן, אב הצ'אן צִ'ינְג־יוּאַן וֶיי־סִין בן המאה האחת־עשרה. ישראל אלירז כתב ברוח דומה: "הלא יאמן פשוט ישנו". אני חש כי דוגן היה מסכים עם שניהם.
חסד שני שעשה איתי דוגן הוא שבזכותו למדתי את הערך הלא מכשורי והלא תוצאתני (non-consequencual) של החיים הדתיים. דוגן הוא מורה גדול לערעור ההנחה האינסטרומנטלית למעשה הדתי. האידיאלים, הסמלים והתכונות שלמדתי לאורך שנים נגלו יותר ויותר לא כתוצאה או כגמול על שקדנות ומאמץ, אלא כערכים שבחרתי לאמץ לליבי.
אם להשתמש באוצר מילים רמב"מי, הבחירה ביחס לא מכשורי היא בחירה באהבה. ללמוד את הדרך (כל דרך) מתוך אהבה, ולא מתוך יראה או חובה או אינטרס. בעיני, אין מדיטציה עמוקה יותר מן העמדה הלא מכשורית והלא תוצאתנית הזו, הרחוקה עד מאד מהאופנים השגורים והפופולאריים בהם מנוסחת הרוחניות העכשווית לסוגיה.
הדבר השלישי שלמדתי מדוגן, ושנובע מהנקודה הקודמת, הוא שיתכן והמבחן הסופי של החיים הדתיים או הרוחניים הוא באתיקה שהם מקיימים. כתובנה כמעט פרגמטית: המבחן הסופי הוא בצורת ההיות ולאו דווקא בהשגות המטפיזיות או האפיסטמיות, נהדרות ככל שתהיינה. איזה אדם אתה בחייך או איזו אישה את בחייך.
במידה מסוימת של צדק (אם כי הפרזנו בכך), אנו נוטים לראות במסורת הזן דרך רוחנית שכל עניינה הוא עיסוק אפיסטמי או פסיכולוגי-תרפויטי. אבל מדוגן למדתי שלשאלות המופשטות הגדולות ביותר יש, לרוב, תשובות קונקרטיות ודי פשוטות, גם אם לא קלות.
מהו הטוב? לבקש את הטוב. מהו הראוי? לנהוג כראוי. מהי שמחה? לרצות בשמחה. מהו אומץ? לנהוג באומץ. מהי מדיטציה? בירור עמדתך האתית לנוכח היש. מהו עוול? דבר שיש להימנע ממנו. מהי חוכמה? ענווה מספקת לומר "איני יודע(ת)" ואהבה עמוקה לבקשת הדעת. מהי נירוונה? יתכן שהיכולת והנכונות להניח לשאלת הנירוונה ובמקומה לשאול, למשל, "מה שלומך?".
נקודה אחרונה שאזכיר רק בקצרה היא כי דוגן לימד אותי את ערכם הגדול של חיי העיון או בשפתנו – את חשיבותה של הפילוסופיה. בכתביו, שיריו, פרשנויותיו ודרשותיו, דוגן הראה כי אם השפה היא מחוללת גדולה של עיוורון, אז היא גם הנתיב לצליחת העיוורון. אם השפה היא המחוללת הגדולה של סבל וקביעות, אז היא גם הנתיב היצירתי והחיוני לשחרור מהם וחמלה כלפיהם. המחשבה כי יש להקריב את השפה על מזבח החיים הדתיים היא סברה שדוגן התנגד לה בתוקף. "תודעה ערה" אינה בהכרח תודעה דוממת.
אלה הן כמה נקודות שחשוב לי להדגיש כמי שלומד את דוגן למעלה משני עשורים. השיבה החומלת אל היש, מתן אמון מחודש בתוקף האונטולוגי (החמקמק) של היש, ערעור העמדה התועלתנית-תוצאתנית לחיים הדתיים וכינון יחס של אהבה וענווה בלימוד, הדגשת האתיקה הנורמטיבית על פני האפיסטמולוגיה, הפסיכולוגיה והתרפיה במובנה שגור והפשטני והבנה מחודשת למרכזיות החשיבה והשפה לחיי הרוח. כל אלה מקרבים את דוגן אל משפחת הפילוסופיים במובן הסוקראטי, ואכן בעיני דוגן הוא פילוסוף, פרשן, משורר ואתיקן עמוק במיוחד. אדם שנכון היה לחיות את הסוד (קואן) ולאו דווקא לבקש את פיצוחו.
–
