קטגוריות
כללי שירה תרגום תרגומים

קצוות העלים והזרדים

מתוך מכתב מאת ג'ון קיטס:

יש לי רעיון שאפשר לו לאדם להעביר חיים נעימים ביותר באופן כזה, שמִדי פעם יקרא עמוד איזשהו של שירה מלאה או של פרוזה מזוקקת וישוטט איתו, ויהרהר בו, וזה ישמש לו מוצא למחשבותיו, וישכנע אותו, והוא יתנבא עליו, ויחלום עליו – עד שיתעפש – אם כי מתי יתעפש? לעולם לא. משהגיע אדם לבשלות מסוימת של השכל, יכול כל קטע רוחני נשגב לשמש לו נקודת מוצא בדרכו אל "שניים ושלושים ההיכלות" (כל כיווני המצפן, א"ב). כמה אושר יש במסע התעברות כזה, איזו עצלות חרוצה מופלאה! נמנום על ספה לא יעכבוֹ, ושינה חטופה באספסת תוליד רמיזות שמימיות – פטפוט ילדים יצמיח לו כנפיים ושיח גיל העמידה כוח להניען. […] מגע חסכוני זה בספרים נאצלים אין בו משום אי כבוד לכותביהם, שכן הכבוד שאדם חולק לאדם איננו אולי אלא דבר של מה בכך בהשוואה לתועלת שמביאות יצירות גדולות […].
נראה לי שכל אדם יכול, כמו עכביש, לטוות מפנימיותו את מצודתו שלו באוויר. קצוות העלים והזרדים שמהם מתחילה העכבישה את עבודתה מעטים, והיא ממלאת את האוויר הקפות נאות: לאדם אין צורך במספר רב מזה של קצוות לגעת בהם בקורי נשמתו העדינים, ולארוג שטיח קוסמי מלא סמלים לעין רוחו, רכוּת למגע רוחו, מרחב לשיטוטיו, נבדלות לרווחתו. 

(ג'ון קיטס. מכתב לג'ון המילטון ריינולדס. 19 בפברואר 1818. מתוך: ג'ון קיטס: מבחר מכתבים. מאנגלית: דן דאור. ת"א: הוצאת פועלים, הקיבוץ המאוחד, 1984. עמ' 26-27). 

ג'ון קיטס – פורטרט מאת וויליאם הילטון

קטגוריות
כללי תרגומים

סיפורי הקואן: מה הסיפור?

בשבוע שעבר הייתי אמור להשתתף במפגש "שבילים רבים דהרמה אחת", אך לצערי נאלצתי לבטל ברגע האחרון. הנה כמה מחשבות שהתכוונתי לדבר עליהן בהקשר למסורת הקואן. אני מודה לאילן לוטנברג ולאבי פאר על ארגונם את האירועים הברוכים האלה. 

***

שיחות הקוֹאַן, הפופולריות כיום במערב, נותקו מההקשר התרבותי ואולי אף יותר מכך – זה הדתי – בו נוסחו ונשמרו לאורך הדורות. כבכל תהליך ממושך של תרגום ומעבר בין-תרבותי, נותרנו כעת עם "אחרית החיים של היצירה", כפי שניסח זאת וולטר בנימין. תיאורי עולם עתיק ורחוק, מרתקים ומסקרנים, עמומים ומתמיהים, פועלים בשפתנו, בתוך ההקשר התרבותי והרוחני המסועף של ימנו.

אחת התמורות המרתקות בהקשר זה, היא המעבר מהגדרתם המסורתית של קואנים כ"מקרי עבר" (יפנית: קוֹסוֹקוּ, 古則), כלומר כספרות ענפה של זיכרון מסורתי המשמר רגישויות קהילתיות הנוגעות לסמכות, פרשנות, לימוד ותפיסת שחרור – לכדי ההגדרה המודרנית "סיפור".

כפי שקרה לאורך מאה השנים האחרונות, אוצר הידע הבודהיסטי, ובתוך כך ספרות הקואן, זכה לפופולריות רבה מפני שהוא הועבר כחלק מהתחזקות האתוס המודרני של רוחניות שאינה דוגמטית (או פשוט תחת ההנחה שדוגמטיות אינה יכולה להיות רוחנית). לרוב, בעולם חילוני, לא ידברו על קואנים כ"מקרי עבר" של מסורת הזן, שכן זו קטגוריה המקפלת בתוכה הקשרים דתיים וממסדיים מובהקים, אלא על היותם "סיפורים". 

קואנים מובנים ביתר קלות כ"סיפורים" מפני שכך תהליכי התרגום וההטמעה התרבותיים הבנו את פשרם עבורנו. אדגיש: אין כוונתי שהקואנים אינם סיפורים, אלא שהעדפת הבנתם כ"סיפורים" היא רק חלק אחד – ובכן – בסיפור הקואנים. בהינתן וההדגשים המסורתיים והדתיים-ממסדיים מטושטשים, אופיים היצירתי, האיקונוקלסטי והמסקרן של הקואנים מודגש. לדעתי, הדגשה זו היא מודרנית. 

ובכל זאת, כיצד הקואנים פועלים כיום במערב? מה "יש בהם", באותם סיפורים, שכה מרתק אותנו? יתכן ויותר מכל, הקואנים פועלים כתזכורת לאחת מסגולות הדת והרוח העתיקות והחיוניות ביותר שהורשו לנו ממסורות העבר – מעלתה של מבוכה. אין כוונתי למעלתה של בערות או סִכְלוּת, אלא לסגולתה הטובה של ענווה. סגולה טובה הנכרת במיוחד כאשר אנו עוסקים בספרות כה ענפה אשר, מצד אחד, מביאה אל שיאו את היחס הספקני, ומצד שני מעוררת ציפייה גדולה לוודאות. ניתן אף לומר כי בדיוק משום שכוחה של ספרות הקואן הוא באיקונוקלסטיות המערערת של העמדה השואלת, הרי שבאופן עמוק הקואנים משקפים כמיהה עמוקה לתשובה.

אך למעשה, קואנים תמיד נותרו שאלות ותשובות יחד: תשובות ההופכות בתורן לכדי שאלות, ושאלות המבשרות מצדן על תשובות אפשריות נוספות. במובן זה, הרדיקליות של מסורת הקואן היא בהיותה ביטוי לחירות שבהליכה אל מעבר לשאלה ותשובה, אך מבלי להתכחש לאפשרותן ואף לחיוניותן. 

אם אפלטון לימד כי הפליאה היא אבן הראשה של הפילוסופיה, ניתן להעז ולהציע כי המבוכה היא שורש הפליאה. אך כדי ששורש זה יחיה ויתפשט, מוטב שלא לנסות להתמיר מבוכה בידיעה וודאית. וודאות, אם כלל אפשרית, מתבהרת רק בהכלת המבוכה ובקבלתה. כלומר בוויתור עמוק על רעיון הסוף, במובן של מסקנה כוללת.

מכאן חשיבות שיחות הקואן בעצם היותן שיחה נמשכת. בעצם הנכונות למבוכה, מבליחה פליאה שיתכן ותאפשר ידיעה, כלומר תשובה, אך לא תוגבל לה או למבוכה עצמה. היות ואנו כפי שאנו, הכמיהה למענה תמשיך. אך יתכן וצריבת הפחד מאימת השאלה הנותרת בלא מענה תותמר בהיווכחות בפלא ובנכונות לקבלו בשתיקה.

מורי הצ'ן והזן לימדו כי תודעת המתחיל חובקת ארץ ושמים. נזיר הזן היפני נָנְפוֹ שוֹמִיוֹ, בן המאה השלוש עשרה, כתב: "למרות שמספר הקואנים עלול להיראות מוגבל, הרי שלמעשה ההרים והנהרות, הארץ הגדולה, העשבים והעצים, היערות והימים – כל אשר עיננו רואות וכל אשר אוזנינו שומעות – כל אלה קואנים."

לפי חוכמה זו, בעיית החיים אינה מצריכה פתרון נסתר שעלינו לחשוף, אלא היא מתרוקנת מעצם הנכונות לפקוח מבט אל פלא הקיום על כל פניו, ופעול בו כשם שראוי לנהוג לנוכח פלא. מכאן גם משמעותה האתית של המבוכה: לא לפגוע בפלא, אלא להיות קרובים אליו, כלומר עדינים וחומלים איתו.

הנזיר היפני ננפו שומיו

ויטגנשטיין לימד כי הפילוסופיה, באם אכן פילוסופיה, היא מלאכת הבהרה לטיעון הפילוסופי עצמו. ברוח דומה, פייר אדו שב והדגיש כי הפילוסוף הוא זה אשר נע לעד לעבר חכמה. כלומר שהוא לעד בדרך. דרכו היא לעבר, ולעולם לא הגעה. מורי הצ'ן והזן לימדו כי לעיתים טוב למצמץ ולעיתים טוב ללגום תה. לעיתים טוב לומר דבר מה ולעיתים טוב לשתוק. הם לימדו כיצד לחיות את הקיום הזה – "לעיתים". אם מוכנים לחיות את הרגישות הקיומית הזו יתכן אפשר להבין לעומק את שירו של דוגן "פניך המקוריים":

הפרח באביב, הקוקיה בקיץ, הירח בסתיו, כפור השלג בחורף – כה צלול

בכתבו על המאמין הדתי, כתב סרן קירקגור כך:

"מתוך ויתור אינסופי, מיצה האיש את כוס העצב התהומי אשר לחיים, יודע הוא את הכאב ואת הברכה שבאינסופי, את הצער ואת הארוכה שבוויתור על הכל, על היקר ביותר, ועם כל זאת – טעמו של הסופי ערב לחכו, כאילו מעולם לא נגלה לו משהו יותר גבוה" (חיל ורעדה: ליריקה דיאלקטית. תרגום: איל לוין. הוצאת מאגנס תשס"ז).

בדומה לחכמי הזן, קירקגור לימדנו כי הוויתור האינסופי (ולא ההשגה המתמדת) הוא המאפשר את השיבה אל הסופי. את הגאולה בסופי. כך, בוויתור על תשובה וודאית ובהדגשת השאלה החוזרת ונשנית, שיחות הקואן מאפשרות לנו לשוב אל היחסי, אל היום יומי, אל העולם הזה, שטעמו ערב לחכנו בדיוק בשל סופיותו. בעוד שאינם רק סיפורים, לא ניתן להתכחש לכוחם המופלא כסיפורים. הם נוגעים בליבנו ומאתגרים את חשיבתנו אל נוכח כל הברור מאליו, ואין זה דבר קטן כלל.

סרן קירקגור

 

קטגוריות
אירועים שירה תרגום תרגומים

הקלטת הרצאה – תרגום הייקו לעברית

כמה מילים ומחשבות על שירת הייקו ועבודת התרגום, כפי שהצגתי בפני פורום לימודי יפן של אוניברסיטת חיפה. תודתי לפורפ' מיכל דליות-בול מהחוג ללימודי אסיה על ההזמנה האדיבה והאירוח החם. 

קטגוריות
אירועים כללי שירה תרגום תרגומים

הרצאה על תרגום – אירוע זום

פעמים רבות מלאכת התרגום משמימה וקשה, ומאפילה עליה התובנה ששלמות התרגום אינה בהישג ידו של המתרגם. פירושה שעות ארוכות של הסרת האבק מעל כתבים עתיקים, כשלעולם אינך בטוח עד כמה אתה אכן מבין את הכתוב (או בכלל מסוגל להבין). אתה תמיד מודע לכך שתפיסתך היא השתקפות חלקית, משובשת ומעורפלת, בזכוכית כהה. […] ובכל זאת, יש כל כך הרבה עבודה לעשות. נותרו כל כך הרבה כתבים דתיים לתרגם; כל כך הרבה מילים מתמיהות, ביטויים ורעיונות שמצריכים הבהרה; כל כך הרבה אוצרות ממתינים לחילוץ ממעמקים. אחרי הכל, תרגום של כתבים דתיים דומה לחפירה ארכיאולוגית: שעות רבות של סינון עפר וסילוק האבק שמסתכמות לרוב בגמול זעיר ביותר. הגם שלרוב, התוצאות אינן חד משמעיות ועמומות, והעבודה מתסכלת ומעיקה. אך המטרה – יצירתם של תרגומים מוצלחים ובעלי משמעות – אינה חסרת תקווה או תועלת. תרגום אפשרי כל עוד אנו יכולים להיות בטוחים שהמקור הועבר בצורה מדויקת (אם לא בשלמות, אז לפחות בצורה מספקת). תהליך התרגום מספק רגעים מיוחדים המלאים בחדוות הגילוי, והתוצאות, עודי מקווה ומאמין, מעניקות גמול בעצם כך שההישגים מצדיקים את המשך המאמץ.

[תרגום: איתן בולוקן. מתוך: פול סוונסון. החיפוש אחר בהירות: חיבורים על אודות תרגום ובודהיזם טיין-טאי. טוקיו: צ'יסוקודו, 2018, עמ' 231-232]. 

כתביו של פול סוונסון על אודות הגות אסכולת טיין-טאי של הבודהיזם הסיני וממשיכיה ביפן תמיד עוררו בי השראה. סוונסון אינו רק חוקר מעמיק, אלא גם מתרגם בחסד. כשקראתי את ספרו האחרון, זה אשר מתוכו תרגמתי את המובא כאן למעלה, דבריו נגעו בי מאד. יתכן ורק מי שמכיר ואף התנסה במלאכתו הסיזיפית של המתרגם, המוטח פעם אחר פעם בין ספק והשלמה; בקיאות ומבוכה, יכול לרדת לעומק הכאב והיופי שסוונסון מתאר במילותיו. אכן, כל התרגומים שבורים. רק יש השבורים באופן שלם יותר מן השאר. 

ביום שלישי בשבוע הבא (ה-5 בחודש), בין השעות 17:30-19:00, אדבר בפורום ללימודי יפן של החוג ללימודי אסיה שבאוניברסיטת חיפה על תרגום שירת הייקו יפנית לעברית. כוונתי לשתף את מחשבותיי על אודות כמה קשיים חוזרים ונשנים בתרגום הסוגה הזו, תוך העמקת היכרותנו עמה. ההרצאה, המיועדת לתלמידי החוג אך הפתוחה גם לציבור הרחב, תלווה בקריאה בתרגומים רבים ובשיחה, והיא תועבר בזום (הנה הקישור).