סַמסַרַה פירושה נדודים. נדודי התהוות וכיליון בלתי פוסקים; לידה ומוות, מרגע לרגע, מחיים לחיים ושוב מרגע לרגע. עולמות מתהווים וכלים ואין רגע דל. סמסרה היא הסימולטניות הבלתי ניתנת לתיאור של לידתי ומותי עכשיו, אך גם הרציפות הבלתי נמנעת בין לידתי בעבר ומותי, שכבר בא. סמסרה פירושה נדודים בים השוצף של ארעיות ושרירותיות. סמסרה פירושה גם הסכסוך המתמיד בין סמסרה ונִירווַאנַה.
אדם יכול לשאוף להיחלץ ממעגל הלידה והמוות. להגיע לשחרור מוחלט. לפרוש מהנתיב הכולא אותו לגורל חוזר ונשנה של לידה, זקנה, חולי ומוות. אדם יכול לשאוף להיחלץ מהעולם הזה, אחת ולתמיד. להפסיק את הסחרור. אדם יכול להקדיש את חייו בעבור הניסון לגבור על חייו. לשאוף להיחלץ מהם כמו מתוך קליפה הכולאת אותו. לכבות את האור בצאתו מהחדר ולא לשוב.
אדם יכול לעקוד את חייו על מזבח הבטחת גאולה שתבוא. הוא ינמק אותה וילחם על התכנותה ויכנה אותה בשמות רבים: מוֹקשַה, נירוואנה, משיח. הוא יראה בה עתיד בו לא יוותר כל עול או ספק. עתיד החופשי מלידה, זקנה, חולי, מוות, חשש, סבל. עתיד הפטור מספקות בנוגע לעתיד. עתיד של וודאות דוממת ודממה וודאית.
כך הם החיים בבחינת קדימון לחיים. כך הם חיים הבזים לחיים. אדם יכול לשאוף לכך, וההיסטוריה הפתלתלה של דתות העולם מראה שייתכן שרובנו אכן רוצים בכך. אז הנה החבלים והמאכלת. הנה האיל וההר. הנה מבטו של הילד. הנה הם – דברי הסוד ומבט המורה. הנה מאמציך ותקוותיך. הנה פעולותיך והחלטותיך. הנה כל חייך. ציוד לקראת גאולה.
אדם יכול להתייחס לחייו כשלב נוסף בחשבונאות הקוסמית: לראות בהם ניסיון להתמקמות טובה יותר בגלגול הבא לקראת המשך המרדף אחר האושר, השלווה או ההתעוררות. בדתות העולם, וודאי שבמסורת הבודהיסטית, יש דמות אדם שכזה – שכל עמלו ושאיפתו, נדודיו הבלתי פוסקים – מגויסים לאותו הרגע בו לא ינדוד יותר. אפשר לכנות את תפיסת השחרור הזו במגוון שמות: משיחית, אוטופית, ניהיליסטית. ויתור על העולם הזה בעבור העולם הבא.
יש משהו אגרסיבי באידיאליזציה של חיים דתיים כחתירה אל כיבוי מוחלט, אל סוף ודממה. אגרסיביות היא עדות לחוסר בגרות. חוסר בגרות הוא בעצם עדות לחוסר היכולת לעמוד בפני מורכבות. שאין פתרון קסם. שאין הבטחה בטוחה. מורכבות אינה דורשת פתרון בהכרח. אלא פשרה חכמה. נכונות לחמול. לחיות לפנים משורת הדין.
לא בכדי המסורות הבודהיסטית, כמו מסורות אחרות, חלוקות בנוגע לתפיסות שמשקפות תמונות שחרור שכאלה. ואכן, עבור רבות מהדרכים הדתיות ממזרח ומערב, איוּן העולם אינו נקודת סיום. ריקות אינה רק בבחינת תהום ספקנית מערערת, אלא שער מתקף לאפשרות של חסד וברכה. ההיסטוריה של דרכים רבות מלמדת כיצד תפיסת השחרור ככיבוי, כדעיכה והיטמעות במוחלט, שולבה ואף הותמרה לבסוף בתפיסת שחרור כחמלה לחיים. חמלה לאדם בעולמו. חמלה גם לתודעתו.
בכל הקשור לדרך הבודהיסטית, כך פסקה המדיטציה מלהיות מובנת רק כמשמוע התודעה ואילופה, והורחבה לכדי שאלת היחס בו האדם פוגש את עולמו – יחסו אל הסמסרה עצמה: האם נדיב? האם ישר והגון? האם סובלן? האם אמיץ דיו? האם חומל? האם קשוב? האם יש בו השאיפה לחכמה? אין מדיטציות עמוקות מאלה. ההבנה הצרה של מדיטציה כ"אימון התודעה " הורחבה לשאלת היחס האתי לחיי. לעולמי. "האם אני נוכח?" אינה רק שאלה קוגניטיבית, אלא גם אתית.
סמסרה פירושה נדודים. נדודי התהוות וכיליון בלתי פוסקים, לידה ומוות, מרגע לרגע, מחיים לחיים ושוב מרגע לרגע. אדם יכול לשאוף להיחלץ ממעגל הלידה והמוות, אך הוא גם יכול להניח ללידה ומוות. לפרוש מהגורל החוזר ונשנה של לידה, זקנה, חולי ומוות, בכך שיחדל להעניק להם מעמד נבדל ומדומיין מהיותם כל מה שמגשים אותו כמות שהוא. אדם.
אדם יכול לשנות את חייו בכך שיסכים לחייו. אך לא הסכמה כנועה ושוות נפש, אלא הסכמה חכמה וחומלת. אדם יכול להפסיק את הסחרור בכך שיסכים להסתחרר. לכבות את האור בצאתו מהחדר, אך גם להדליקו שוב בהיכנסו. אדם יכול לשאוף לעולם הבא ובעשותו כך להחמיץ את העולם הבא מולו עכשיו.
טוב להחליף את סולם הגאולה הנצחי בכוס מים לצמא. מדרגות הנצח של הדרך הדתית קיימות, אך אין להן עדות ותוקף פרט ליחסי להווה. ההווה, על כאביו ונפלאותיו, הוא המרחב בו ההיבריס המטפיזי נדרש לענווה. ייתכן באמת שדרכו הדתית או הרוחנית של אדם היא נתיב של שלבים נצחיים, אך אין להם עדות פרט להווה. לכן נאמר בכתבי המהאיאנה: "בים הלידה והמוות סמסרה ונירוונה הם אחד".
למי שמעוניין להרחיב את העיון והלימוד בסוגיות שכאלה, בראשית פברואר אלמד קורס שיעסוק בהן כפי שעולות בכתביו של חכם הזן היפני דוגן. לפרטים אנא הקישו כאן.
