ביום שישי האחרון השתתפתי בפאנל שאורגן על ידי מתנדבי ארגון "בודהיזם בישראל" בסמינר הקיבוצים. נושא המפגש הוגדר כ"בודהיזם: בין האישי והאנושי". יחד איתי השתתפו החברים: יובל אידו טל, אורה סתר והנזיר פניננדו בהיקו.
שאלת היחס בין האישי לאנושי בכל הקשור לתרגול הבודהיסטי (על סוגיו וצבעיו) היא סוגיה אתית מרכזית, ודאי לאור המציאות העכשווית בישראל ובכלל. לכן שמחתי על ההזדמנות לדבר על כך בפני הקהל.
ניתן לצפות בדבריי בקטע הוידאו מצורף להלן. יתר ההרצאות, כולל חלק הדיון עם הקהל, נמצאות בערוץ היוטיוב של "בודהיזם בישראל" ואני מאד ממליץ עליהן.
החודשים האחרונים, וודאי שהשבוע האחרון, עומדים בסימן מטריד מאד לכל מי שחפץ בחיים נורמטיביים, הגונים ושפויים, במדינת ישראל. הלהבות הגבוהות שאפיינו את מסע עלייתו של נשיא ארה"ב הנבחר לא זרות לנו כאן, ואף נדמה שישנה הלימה בין ירושלים לוושינגטון החדשה: האלימות היא השפה המועדפת. השררה והכוח. השיסוי והבוז לאחר ולשונה. זו השפה וזהו העולם.
ימים כאלה מזמנים לכל אחד ואחת מאיתנו את ההזדמנות לשאול ביתר שאת: האם כך אנו רוצים לחיות? האם אנו מוכנים להישיר מבט אל המורכבות ולא לברוח ממנה? האם אנו מוכנים להשמיע קול נגד מה שמתרחש? האם אנו מוכנים להשמיע קול אשר מעז להתייצב אל מחוץ לקונצנזוס? האם אנו מוכנים להכיר בכך שיש לכל אחד ואחת מאתנו אחריות?
טוב לשאול את השאלות האלה מכיוון שרבים וויתרו על שאלותיהם. עבור רבים המצב ברור. עבור רבים נוספים אין כל טעם לשאול משום שהשגרה מוכיחה, לכאורה, כי היכולת לשינוי אפסית. בין אם מגמת החילון המתמשכת, אשר מערערת נרטיבים תרבותיים (ולא רק דתיים), ובין אם פירותיה של הפוסט-מודרנה, שמרוקנת את היתכנותה של אמירה מוסרית – העולם כיום הוא עולמו של סימן הקריאה. די לנו משאלות. המדע כבר מזמן אינו חקירה אלא עסקה, והתרבות אינה צמיחה כי אם צריכה.
יתכן והשבר העמוק שאנו חווים הוא לא אחר מאשר מותה של השאלה. נכון, אנו בעידן שנהוג לכנותו "מותו של האל", אבל אני טוען שיותר מאשר האל מת – הרי שהשאלה מתה, ויחד עמה מתו האומץ, הרצון הטוב והיצירתיות. עורקי החיים של כל חברה בריאה, של כל חברה חומלת. כאן אוסיף על ניטשה כי המשיח אשר "לעתיד לבוא", אשר כל מהותו שאלה, אכן מת. יחי משיח סימן הקריאה.
השאלה מחייבת את מידת הענווה. היא ביטוי להכרה העמוקה: "אני לא יודע". חברה שמאפשרת את השאלה, את הדיון המורכב, רב הפנים, היא חברה שמכבדת את מידת הענווה, ולכן גם תכבד את מגוון הפנים ומגוון הדעות שמקיימים אותה. בכאב גדול אני מביט בישראל נעה בכיוון הפוך לגמרי.
יחד עם זאת, כוחה של שאלה אינו מתמצה רק במידת הענווה שהיא מבטאת. כוחה גם בפעולה שהיא מחייבת. הנכונות לשאול היא הנכונות לפעול, או לפחות הנכונות להכיר את התשתית לפעולות שלנו ביתר שאת. ההבנה הזו חשובה. ולו רק מפני שהיא מאפשרת לנו לשנות את התנהגותנו, או לפחות לומר "עד כאן". לא אעשה לאחר את ששנוא עלי.
מסופר כי הבודהה ראה את כוכב השחר והתעורר. עוד מסופר כי באחד מגלגוליו הקודמים, השליך עצמו הבודהה מצוק גבוה כדי שנמרה מורעבת תוכל לנגוס בבשרו ולהאכיל בו את גוריה. ישנו גם הסיפור על אורח ומארח בבקתת התה. כל אחד מברך את השני. כל אחד תומך בשני. נותן את מקומו ובכך מקבל את מקומו בחזרה.
להלן כמה סיפורים נוספים.
בחודשים האחרונים יצא לי לסייר מספר פעמים בגדה המערבית. חבל ארץ יפה ועצוב. ביקרתי בחברון, מזרח ירושלים ורמאללה. ביקרתי בהתנחלויות, במאחזים מבודדים וכמובן, כיצד ניתן שלא, גם במחסומים. הסיורים אורגנו על ידי מספר גופים שעוסקים במלאכה החשובה הזו מזה שנים (לדוגמה הארגון הזה והזה והזה, ממליץ גם על זה). שמחתי להצטרף אליהם ואני ממליץ לכולם לעשות כך. נאמר כי אין טוב ממראה עינים. בוודאי, מראה עינים אינו סיכומו של עניין, אך זהו בהחלט שער יעיל. שלא לומר הכרחי.
אינני בעל היכרות קרובה עם איזור הגדה. אינני מכיר בעל-פה את תוואי השטח או תחומי הריבונות השונים. כעת אני בקיא יותר. מבין עד כמה המצב קשה. צריך ללכת לשם כדי לדעת את זה. לאו דווקא כדי לנסח פתרון, אלא פשוט כדי להיות עדים למציאות החיים שם (שזה בעצם כאן).
הנה כמה רשמים.
לא ידעתי עד כמה שגרת המחסומים קשה. בראשי התהווה לו ציור דמיוני, שבבי זכרונות ובדלי מידע, אך לא ידעתי כיצד זה מרגיש: לעמוד ככה. לחכות. להיות חסר אונים. לחזור כמות שבאת. ואם זה מרגיש כך לעומדים בתור האינסופי, אני מתאר לעצמי (ויודע מאינספור עדויות) שזה קשה לא פחות לחיילים. "שגרת מחסום" הינו המונח המוביל. אין דבר שגרתי בשגרה הזו.
רשמים נוספים.
לא ידעתי עד כמה חומת ההפרדה מפרידה. מסך יורד ממזרח לירושלים. גם לא ידעתי שבשתי גדותיה הררי אשפה ושלוליות ביוב. שטחי הפקר. גם לא ידעתי על ההעסקה ההולכת וגוברת של חברות אבטחה פרטיות במחסומים וסביב לחומה – כמו להבהיר שיש עניין כלכלי בכל הסיטואציה. לא דמיינתי את העומס היזום במחסום קלנדיה. את הצעידות מאל-בירה עד לצפון רמאללה. את ההמתנה שם. גם לא ידעתי על שרירותיות החלוקה הזמנית-קבועה לשטחי A B C, על עליונותו של החוק הצבאי או על עובדת קיומו של חוק טורקי בחלק מהאיזורים.
מערכות חוק חופפות ושונות פירושו כי אין חוק. ישנה שרירותיות שגורמת לצד אחד לחוש נרדף ולצד שני לאמץ אף יותר את דמותו כרודף. הפגנת נוכחות בלתי פוסקת ומחסומי פתע שרירותיים. פטרול גגות. אלמנות קש. שגרה של שליטה כוחנית על אוכלוסיה אזרחית. לא ידעתי. כלומר, ידעתי מעט והעדפתי שלא לדעת יותר מכך. מי רוצה לדעת דברים כאלה? הרי זה "שם".
רמאללה מדרום מזרח
רשמים נוספים.
לא ידעתי עד כמה לב העיר חברון דומם. כיצד מערת המכפלה היא אי של דממה. מילים זכות כמו "צדקה", "תורה" לצד גדרות ברזל המיועדות רק לפלסטינים. לב חברון. אי מוקף אבטחה. רווי רוחות רפאים של העיר שהייתה. לא תארתי לעצמי את הקללות לעברנו בתל-רומיידה. את מבטי האיבה לקראת "מחסום שוטר", לא רחוק מהשוק הסיטואני הנטוש. לא תארתי עד כמה עצוב. עד כמה לא יתואר.
אז זו ברכתי לשנה החדשה: לכו וראו בעצמכם. פקחו עינים למראות הללו. בקרו שם. לכו ברגל. צעדו מקבר גולדשטיין ועד לכניסה לחברון. מרחק קצר אך ארוך מאד. יש ערך להתנסות פיזית כזו. עמדו שם. פגשו את האנשים. את החיילים כמו את האזרחים. דברו איתם. הבינו את השגרה שלהם. צלמו זאת. צלמו גם בלבכם. היו עדים לחיים האלה – מרחק שעת נסיעה.
הדרך להשכנת שלום כלשהי עוברת בהכרה בהשלכות של שגרת השליטה על אחר. שלום אינו רק הסדר גאוגרפי או כלכלי, אלא קודם כל הכרה במצב ובאחריות על חלקי במה שקורה. להכיר במצב ולהיות אמיצים מספיק כדי לשנות אותו. ושינוי יכול להתחיל ממראה עינים. עד כי גם חומת ההפרדה יכולה להיות כוכב השחר של כל אחד מאיתנו.
אני מאחל בכל ליבי שנה טובה, שנת שלום, לכל קוראי הבלוג.
אופה מאל–בירה יוצא מוקדם בבוקר לכיוון רמאללה. משם ממשיך לקלנדיה. חלק ברכב וחלק ברגל. לפעמים מצליח למכור מהלחם לממתינים במחסום. לפעמים גם לישראלים שעוברים שם. לרוב חוזר הביתה בידיים ריקות. חומת ההפרדה מטילה צל גדול בימי הקיץ. הוא מספר שבשעות אחר–הצהריים יש בזה מן ההקלה. את הלחם שהתקשה הוא מחלק בדרך: "יש הרבה עניים. כולם עניים". את היתר הוא שומר למשפחה.
הוא לא שונא יהודים. כך לפחות אמר לי. הוא כן שונא את החומה. בוודאי שונא את העוני, ויותר מכל את חוסר התקווה. לא תקווה עבורו, אלא תקווה לבת שלו. איזה עתיד יש לה? איזה חיים צפויים לה? הוא חושש שלא יוכל לאפות יותר. כל הזמן מקצצים במים. גם קמח קשה להשיג, ושמרים. וככל שמתמעטים חומרי הגלם, כך גדלים הררי האשפה. נהרות של ביוב מתפשטים עוד ועוד. רמאללה מוקפת חומה וביוב. שגרה מוקפת גדרות עצב.
זה הנוף שלו. נוף של דור שלם שנולד לתוך מצב ביש. ועדיין, הוא מתעקש שאינו שונא אותי. הוא מתפלא עלי – עלינו – אבל אינו שונא. הוא כבר עייף. מותש. אפילו למכור לחם קשה. הוא מבקש שאבין: בגלל העייפות שיקול הדעת משתבש לעיתים. אז הוא יכול להבין גם את הצעירים: את הכעס שלהם, הרצון להתנער מכל זה ולהיאבק. "זה כל בן אדם בפני עצמו" הוא אומר. "כל אחד וחשבונו מול אללה".
לפני שאני הולך הוא שואל אותי איך הישראלים לא רואים את מה שקורה. למה אין מחאה גדולה? "הרי אנחנו במצב הזה ביחד". הוא שואל על אנשי ההתנחלויות: תוהה בכנות איך אדם שמחשיב את עצמו דתי יכול להיות שותף לדבר כזה? "כיפה על הראש ושנאה בלב. אני לא מבין. הם מאמינים באלוהים?"
הנסיעה מרמאללה לירושלים מהירה מאד (לישראלים). ההליכה מרמאללה לאל–בירה איטית, אין-סופית. אני נזכר במאמר "שימו לבבכם על דרככם" (חגי א, ה), שרבי אליעזר זאב לופט פרש: "שלא יהיה שום חלק דרך בלי לב".
נסיעתי גם היא הופכת איטית.
