קטגוריות
אקטואליה חמלה כיבוש כללי

פוסט שלום לשנה החדשה

מסופר כי הבודהה ראה את כוכב השחר והתעורר. עוד מסופר כי באחד מגלגוליו הקודמים, השליך עצמו הבודהה מצוק גבוה כדי שנמרה מורעבת תוכל לנגוס בבשרו ולהאכיל בו את גוריה. ישנו גם הסיפור על אורח ומארח בבקתת התה. כל אחד מברך את השני. כל אחד תומך בשני. נותן את מקומו ובכך מקבל את מקומו בחזרה.

להלן כמה סיפורים נוספים.

בחודשים האחרונים יצא לי לסייר מספר פעמים בגדה המערבית. חבל ארץ יפה ועצוב. ביקרתי בחברון, מזרח ירושלים ורמאללה. ביקרתי בהתנחלויות, במאחזים מבודדים וכמובן, כיצד ניתן שלא, גם במחסומים. הסיורים אורגנו על ידי מספר גופים שעוסקים במלאכה החשובה הזו מזה שנים (לדוגמה הארגון הזה  והזה והזה, ממליץ גם על זה). שמחתי להצטרף אליהם ואני ממליץ לכולם לעשות כך. נאמר כי אין טוב ממראה עינים. בוודאי, מראה עינים אינו סיכומו של עניין, אך זהו בהחלט שער יעיל. שלא לומר הכרחי.

אינני בעל היכרות קרובה עם איזור הגדה. אינני מכיר בעל-פה את תוואי השטח או תחומי הריבונות השונים. כעת אני בקיא יותר. מבין עד כמה המצב קשה. צריך ללכת לשם כדי לדעת את זה. לאו דווקא כדי לנסח פתרון, אלא פשוט כדי להיות עדים למציאות החיים שם (שזה בעצם כאן).

הנה כמה רשמים.

לא ידעתי עד כמה שגרת המחסומים קשה. בראשי התהווה לו ציור דמיוני, שבבי זכרונות ובדלי מידע, אך לא ידעתי כיצד זה מרגיש: לעמוד ככה. לחכות. להיות חסר אונים. לחזור כמות שבאת. ואם זה מרגיש כך לעומדים בתור האינסופי, אני מתאר לעצמי (ויודע מאינספור עדויות) שזה קשה לא פחות לחיילים. "שגרת מחסום" הינו המונח המוביל. אין דבר שגרתי בשגרה הזו.

רשמים נוספים.

לא ידעתי עד כמה חומת ההפרדה מפרידה. מסך יורד ממזרח לירושלים. גם לא ידעתי שבשתי גדותיה הררי אשפה ושלוליות ביוב. שטחי הפקר. גם לא ידעתי על ההעסקה ההולכת וגוברת של חברות אבטחה פרטיות במחסומים וסביב לחומה – כמו להבהיר שיש עניין כלכלי בכל הסיטואציה. לא דמיינתי את העומס היזום במחסום קלנדיה. את הצעידות מאל-בירה עד לצפון רמאללה. את ההמתנה שם. גם לא ידעתי על שרירותיות החלוקה הזמנית-קבועה לשטחי A B C, על עליונותו של החוק הצבאי או על עובדת קיומו של חוק טורקי בחלק מהאיזורים.

מערכות חוק חופפות ושונות פירושו כי אין חוק. ישנה שרירותיות שגורמת לצד אחד לחוש נרדף ולצד שני לאמץ אף יותר את דמותו כרודף. הפגנת נוכחות בלתי פוסקת ומחסומי פתע שרירותיים. פטרול גגות. אלמנות קש. שגרה של שליטה כוחנית על אוכלוסיה אזרחית. לא ידעתי. כלומר, ידעתי מעט והעדפתי שלא לדעת יותר מכך. מי רוצה לדעת דברים כאלה? הרי זה "שם".

%d7%a8%d7%9e%d7%90%d7%9c%d7%9c%d7%94-%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97
רמאללה מדרום מזרח

רשמים נוספים.

לא ידעתי עד כמה לב העיר חברון דומם. כיצד מערת המכפלה היא אי של דממה. מילים זכות כמו "צדקה", "תורה" לצד גדרות ברזל המיועדות רק לפלסטינים. לב חברון. אי מוקף אבטחה. רווי רוחות רפאים של העיר שהייתה. לא תארתי לעצמי את הקללות לעברנו בתל-רומיידה. את מבטי האיבה לקראת "מחסום שוטר", לא רחוק מהשוק הסיטואני הנטוש. לא תארתי עד כמה עצוב. עד כמה לא יתואר.

אז זו ברכתי לשנה החדשה: לכו וראו בעצמכם. פקחו עינים למראות הללו.  בקרו שם. לכו ברגל. צעדו מקבר גולדשטיין ועד לכניסה לחברון. מרחק קצר אך ארוך מאד. יש ערך להתנסות פיזית כזו. עמדו שם. פגשו את האנשים. את החיילים כמו את האזרחים. דברו איתם. הבינו את השגרה שלהם. צלמו זאת. צלמו גם בלבכם. היו עדים לחיים האלה – מרחק שעת נסיעה.

הדרך להשכנת שלום כלשהי עוברת בהכרה בהשלכות של שגרת השליטה על אחר. שלום אינו רק הסדר גאוגרפי או כלכלי, אלא קודם כל הכרה במצב ובאחריות על חלקי במה שקורה. להכיר במצב ולהיות אמיצים מספיק כדי לשנות אותו. ושינוי יכול להתחיל ממראה עינים. עד כי גם חומת ההפרדה יכולה להיות כוכב השחר של כל אחד מאיתנו.

אני מאחל בכל ליבי שנה טובה, שנת שלום, לכל קוראי הבלוג.

 

 

קטגוריות
כללי תרגומים

לזכרו של דוֹאֶן גוּהוֹ

אתמול נפטר חברי הטוב, נזיר הזן דוֹאֶן גוּהוֹ 道圓求法, ממחלה ממושכת.

דוֹאֶן גוּהוֹ היה נזיר סוטו-זן ממוצא ספרדי, שחי מזה 18 שנים ביפן. שמו המקורי הינו מיגל מרינו (Miguel Merino). שנינו תרגלנו במנזר רינסנג'י שבטוקיו. הוא היה הנזיר האחראי על הטקסים השונים ועוזרו האישי של המורה שלי, אדה שינג'ין רושי.

דוֹאֶן לא ידע אנגלית ואני לא ידעתי ספרדית. רוב הזמן פטפטנו ביפנית מאומצת של זרים. מגזימים בכוונה וברוח שטות את השימוש בשפה הרשמית – הוא במבטא ספרדי מתגלגל, אני במבטא ישראלי חורק. כך שהבנו לחלוטין האחד את השני, וגם ממש לא הבנו אחד את השני. זה היה קואן חברי עמוק ונפלא ששנינו הצענו זה לזה בכל פעם. פותרים אותו בכך שמשחררים אותו מעול הפתרון. גם זה סוג של הבנה.

דוֹאֶן היה מי שהכין אותי לטקס הנדרים שלקחתי על עצמי. הוא התרשם מאד מהגלימה הקטנה שתפרתי במשך שנה כהכנה לטקס, וצחק בקול גדול כשאיבדתי אותה (סיפור לפעם אחרת). יחד עם המורה שלי, דוֹאֶן היה הנזיר אשר ניהל את הטקס. שלט בכל תנועה ובכל נוהל.

מאז שחזרתי לישראל נהגנו להתכתב אחת לכמה שבועות. דוֹאֶן היה בקיא מאד בכתבי דוגן, ופעמים רבות עזר לי להשיג חומרי קריאה שלא יכולתי להזמין מהארץ. בשנה שעברה הודיע לי שחלה. ההתכתבויות הלכו ופחתו. בשלב מסוים כתב לי בקצרה כי חזר לספרד, לשהות לצד המשפחה. מאז עברו כמה חודשים של דממה. הבוקר נודע לי כי נפטר.

במסורת הסוטו נהוג לזמר את הקטע הקצר הבא ששמו "כתב בשבח השיירים" (舎利礼文, שַרִי-רַימוֹן). מזמרים כך ביום קבורתו של מורה, בן משפחה, אדם קרוב או חבר. אלו הן סה"כ שבעים ושתיים סימניות שקוראים שוב ושוב בצורה רציפה. דוֹאֶן לימד אותי כיצד לזמר את הטקסט הקצר הזה (כנראה שהמבטא שלי באמת לא הבהיל אותו), ואני מבקש כעת להקדיש לזכרו את התרגום להלן, שהכנתי – תחת מעטה של עצב גדול – הבוקר.

לזכרו של דוֹאֶן גוּהוֹ (מיגל מרינו)

אנו קדים בכל ליבנו
לשיירי גוף האמת
של הטטהאגתה שיקמוני
אשר להם סגולות שלמות לאין קץ
אנו קדים לבסיס קרקע גוף הדהרמה
מקדש המציאות כולה
בגופנו הגלוי
אנו חולקים כבוד
מתמזג בנו מתמזגים בו
בחסד חמלתו של בודהה
מגשימים ערות
בכוחו של בודהה
מיטיבים עם כל היצורים
מעוררים את שאיפת הלב לערות
מיישמים את דרכי הבודהיסטווה
כך באים בשלווה שלמה
חכמה גדולה בהשתוות ובתואם
אנו קדים כעת בכל ליבנו

white

קטגוריות
אירועים כללי שירה תמונות

"העיניים והאף איתם נולדת" – מתוך ההשקה להוצאת ירח חסר

להלן כמה מילים שאמרתי אתמול בעת ההשקה להוצאת "ירח חסר"  לשירת הייקו. 

***

נִיג'וֹ יוֹשִּימוֹטוֹ 二条良, בן המאה הארבעעשרה, הוא אחד מגדולי מנסחיה של תורת שירת השרשרת היפנית (רֵנְגַּה) – סוגה אשר ממנה נוצרה במרוצת השנים שירת ההייקו. יוֹשִּימוֹטוֹ כתב רבות על אודות הפילוסופיה שעומדת מאחורי מלאכת כתיבת השירה, ואני מוצא במילותיו טעם רב למען כתיבת הייקו כאן היום, בעברית.

אחד מהמונחים החשובים להגותו של יושימוטו הינו קוֹקוֹרוֹ こころ. זהו מונח אשר פירושיו נעים בין "נוכחות", "תחושה", "הרגשה" וכיוצא באלה. חשוב לציין כי יוֹשִּימוֹטוֹ כתב את המילה קוֹקוֹרוֹ שלא בתצורת הסימנית השגורה (אשר פירושה תודעה/לב), אלא בתצורת הכתב הפונטי こころ. בכך שחרר את המונח מהבלעדיות הפיקטוגרפית והשדה הסמנטי הקשור בה. עבור יוֹשִּימוֹטוֹ , קוֹקוֹרוֹ הינו הלך רוח; מונח אשר עונה על השאלה "איך?" ולא על השאלה "מה?". זו התחושה בה נכתב השיר וזו אשר עולה ממנו.

אציין כי אחד ממשיכיו של יוֹשִּימוֹטוֹ, המשורר שִינְקֵיי בן המאה החמשעשרה, התמיר את המונח קוֹקוֹרוֹ במונח הידוע יוּגֵּן 幽玄, אשר מבין פירושו: "עומק" ו"מסתורין". יתכן ובכך קלע היטב למשמעותו של המונח המקורי.

עוד חשוב לציין כי יוֹשִּימוֹטוֹ נהג להבחין בין קוֹקוֹרוֹ לקוֹטוֹבַּה ("מילים", "שפה" ו"לשון"). במובן זה, קוֹקוֹרוֹ אינו דבר שמוגבל לשפה, אלא מבטא חריגה מן השפה על ידי השפה. שני ההיבטים הללו: קוֹקוֹרוֹ וקוֹטוֹבַּה הם הכרחיים למען כתיבת שירה והייקו בפרט. יש בהם כבוד לצורה ולתבנית השיר (יפנית: סוּגַּטַה), אך גם לחריגה מאלה. ברבות השנים, דיאלקטיקה זו תקרא באסתטיקה היפנית: "צורה ושבירת הצורה".

להלן קטע קצר שתרגמתי מתוך חיבורו הידוע של יוֹשִּימוֹטוֹ, ה-ג'וּמוֹן סַיהִישּוֹ" 十問最秘抄 ("פירוש עשר השאלות בדבר הסוד הגדול [שבכתיבת שירה, א"ב]"):

ישנם משוררים אשר שוקדים על אודות מילים נאותות והרגש אשר עולה מהן. אלה, לרוב, אינם לומדים את הקוקורו. ואכן, הקוקורו הינו ההיבט הראשון אותו יש ללמוד. מילים הן רק פני השטח. הקוקורו הינו אותו סוד אשר הופך את הברור מאליו לנדיר ביופיו. יש להתאמן בקוקורו. יש לשים לב לכך בעת הכתיבה. הדבר דומה לריכוז עמוק, עד כדי היווצרותה של דממה. אך דומה גם להתנהלותך הרגילה ביותר. חיי יום יום פשוטים. כמו האף והעיניים איתם נולדת. אינך יכול לדעת "אף ועיניים". איש אינו יכול לדעת אותם. ועדיין, אנו אומרים: "אף ועיניים". זה הקוקורו בעת כתיבת שירה (רנגה, א"ב).

[מקור: .日本古典文学大系 66 , 1961]

יסודות אסתטיים ופסיכולוגיים אלה חשובים גם בעת כתיבת הייקו. ואף יותר מכך: טוב לשים לב אליהם בעת תרגום הייקו. כוונתי שההיבטים האסתטיים של הכתוב אינם חשובים פחות מאלה המילוליים, ואולי אף עולים עליהם. התרגום צריך לשקף את ה-קוֹקוֹרוֹ , ולא להגביל עצמו ל-קוֹטוֹבַּה . מתרגם טוב אינו מתרגם רק מילים.

*

2
מתוך ערב ההשקה

*

1
3

*

קטגוריות
ביקורות כללי מהאיאנה

שלילה וחירות – רשימת ביקורת

רשימה קצרה שכתבתי על ספרו של ד"ר גידי איפרגן 'שלילה וחירות במשנתו של לונגצ'נפה' (הוצאת רסלינג) פרוסמה באתר 'הפתיליה'. על היחס המורכב שבין רטוריקת השלילה למעשה הדתי ואישרורה את הפעולה הדתית. על המתח המתמיד שבין טבעו המכשורי (אינסטרומנטאלי) של המעשה לבין היותו מרחב הפנוי מכל מכשוריות. על הדיאלוג האפשרי (בהחלט) שבין מקורותינו ובין צמתים מרכזיים בהגות המהאיאנה והבודהיזם הטיבטי.

ניתן לקרוא את הרשימה המלאה באתר 'הפתיליה' כאן

שלילה וחירות

*