דברים שנאמרו בע"פ בהשקה לכבוד ספר היובל לפרופ' סטיבן היינה, בהקשר תפיסת זמן בהגות המערבית ובהגות הבודהיסטית.
שני רגעי הרגע הזה
"הרגע הזה הוא הכל," חוזרת הקלישאה ובצדק. "עלינו ללמוד לשוב אל הרגע הזה." בודהה, הורטיוס, משנת אבות, הסטואיקנים, אוגוסטינוס ורבים מחכמי עבר מלמדים בניסוחים שונים ומגוונים. לעיתים נדמה כי אין חוכמה אחרת.
הרגע הזה הוא הרף. הוא חומק ומשתנה בטרם נבחין בו. כל רגע הוא רק בדיעבד. "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". אולי המדיטציה הקדומה ביותר שנוסחה בעברית. הווה הוא מחוז שאף אחד מאיתנו לא ביקר. לכן אף אחד לא באמת חי ברגע הזה. כולנו מאחרים לו. "לשהות בהווה" או "לשהות ברגע" הם ניסוחים לא מדויקים.
יתכן וברגע שבו אנחנו מבינים את הפער, כמו אותו רגע שבו אנחנו קולטים בדיחה, אנחנו הכי קרובים להווה. לחיות בהווה זה משהו ששמור לאלים. כבני אדם יש לנו רק געגוע להווה. אין לזלזל בכך. אין אדם בלי געגוע. מתוך געגוע נכתבת שירה, כמו שירת ההווה.
אך יש פשר נוסף שאני מציע להנחיה "חייה את הרגע".
הרגע הזה הוא כל שיש לא רק מפני שהוא חולף ואל לנו להחמיץ אותו, אלא הוא כל שיש מפני שהוא קיים לעד. כל רגע הווה לעד. לכל רגע יש תוקף מלא שמהדהד ונוכח לנצח. נכון, הוא חולף ועובר, משתנה ומתעמעם, אבל ממשיך. כיצד ממשיך? כנצח.
כל הרגעים ממשיכים. הם אינם נשכחים. ואם אינם נשכחים הם הווים. כוונתי לכך שכל רגע נזכר לעד. מה שאנחנו קוראים "נצח" הוא זיכרון כל הרגעים. כל רגע נזכר וכך כל רגע הווה.
האם נסחפתי למחוזות אפלטוניים? יתכן. האם זו כוונת רעיון "טבע בודהה" השופע והמקיים? קשה לי לומר. האם לכך התכוון דוגן כשכתב "הווה ההווה"? אולי. אך האם מישהו שמע מילה מסתורית יותר מ"הווה"? מי יהיר דיו לקבוע שהוא יכול לחיות אותו?
אני מאחל לכולנו לשחרר את הרגע הזה מאחיזת הדמיון, לאורה הפכנו אותו לפסגה שיש לכבוש. "אם רק אחיה בהווה…..". במקום זאת, אציע שהמסורות הנפלאות, החידתיות, המורכבות והעתיקות שאנחנו לומדים, ממזרח כמו ממערב, מלמדות אותנו לאהוב ולהוקיר, להעריך ולהבין, כל רגע כמקום הקרוב ביותר שיש לנו לנצח.
–