קטגוריות
כללי

חמלה היא גם "לא"

חמלה אינה רק מתק שפתיים.

חמלה היא גם היכולת לומר "די" ואף "לא". או לגעור כשצריך.

חמלה היא גם לסרב.

במובן זה חמלה יותר קרובה באיכותה לכנות מאשר לצו מוסרי זה או אחר. היא מה שראוי להיאמר לאור מה שישנו. היא נוכחות ולא תוכן מוסרי. לכן גם אין בנמצא הגדרה מוסכמת וסדורה לחמלה וישנם כל כך הרבה רעיונות על אודות טיבה, בדיוק כמו כל אותם הדיונים האין סופיים על אודות טבעו של ה"טוב".

חרף הניסיונות למצוא הגדרה אחת ומוחלטת לחמלה, הרי שגם במסורת הבודהיסטית אין בנמצא קטגוריה אחת סדורה למונח הזה. ישנם מושגים רבים שמהדהדים זה עם זה, וכל אחד מהם מבטא איכות מעט שונה מן האחר. סימפטיה, אמפתיה, הדדיות, רחמים (תרגום שמושפע חזק מהמסורת הנוצרית) – הכל נדחס תחת המטריה האחת אותה אנו מכנים "חמלה". זו אכן בעיה גדולה מאד.

לרוב ישנו הרושם כי חמלה היא דבר נעים. חמלה זה טוב. זה משהו חיובי ומעודד. "אני בעד חמלה", נאמר כולנו. אך לפחות מהבחינה הבודהיסטית (וזו אמירה גסה, אני יודע) חמלה היא בראש ובראשונה דבר מועיל, וככזו היא יכולה להיות גם מאד לא נעימה.

החמלה הבודהיסטית, על שלל המונחים שמתארים אותה, אינה רק אמפטיה או סימפטיה, כי אם מעשה שגורם לשינוי. היא מבט פעור, מגע מסייע, אך גם עיניים עצומות כשהרגע מתאים. היא יד פתוחה לעזרה מחד, ומכה חזקה מאידך. אין לזה מתכון; כל שיש הוא קשב.

חמלה אינה רק אביב שעושה נעים בלב ובעיניים, אלא (ואולי בעיקר) ההבנה שבתום האביב מגיע הקיץ וכי הולך להיות חם. חמלה היא הידיעה שיש סוף לדברים, אבל גם כי אותו ה"סוף" הוא זה שמבשר על הדברים האחרים, שבאים כל הזמן. חמלה לא מדירה את הסוף ולא אוחזת בהתחלה. היא מקבלת את שניהם ומניחה לשניהם להיות מה שהם. נאמר כי בבודהיזם המהאיאני המציאות המוחלטת של חיינו מבוטאת על ידי המילה "ככות", קרי: "כמות שהיא", ואכן זה ביטוי הולם לחמלה. להיות נוכח במציאות ולראותה כמות שהיא – לא דבר קל בכלל.

悲

[אחת הסימניות לחמלה, 悲 , שרבוט: א.ב]

נקודה נוספת למחשבה היא כי במסורת הבודהיסטית נהוג לשלב בין חמלה וחכמה ולומר כי לא תיתכן האחת בלא השנייה. חכמה, כך מוסבר, היא אותה הבנה, בהחלט רציונאלית, כי כל מה שישנו חולף. כי כל מה שישנו זולג הלאה מאיתנו – כולל אנו עצמנו. זוהי חכמה מעשית: מספיק להתבונן במה שיש. המבט הזה הוא גם ראשיתה של מה שאנו מכנים "מדיטציה".

אכן, לא תיתכן חכמה בלא חמלה מפני שראיית החולף פירושו להכיר במה שמולנו עכשיו. אם נביט במה שעכשיו נראה איך הוא כבר אינו. ממש כמו שאיפה ונשיפה, ממש כמו הריכוז במילים שאתם קוראים בדיוק עכשיו. להתבוננות הזו יש ערך מעשי רב מהסיבה הפשוטה שהיא מצביעה הישר אלינו בחזרה. זה לא רק העולם שזולג הלאה – אלא זה ממש אנחנו. ולמרות זאת, הנה אני כותב את הדברים האלה. הנה אני כאן מתאר את מה שהיה ואיננו. הנה אני מדבר על אודות כל שזורם לו וחולף. הנה אני מאשרר את העולם אל מול היעלמותו. זו חמלה. יש עולם למרות הידיעה כי, בעצם, אין.

ומחשבה אחרונה.

חמלה היא לדעת שאין חמלה פרט למעשה החומל. אין תוכן לחמלה פרט לעשייתה, ובעשייתה היא יכולה לגלם כל תוכן. הנה מישהו שניסח זאת טוב יתר ממני:

המורה מאדזו (סין, מאה שמינית) אמר לתלמידו:

"לעיתים למצמץ זה הדבר הנכון ביותר, לעיתים לא למצמץ זה הדבר הנכון ביותר. מה איתך?".

חמלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *