לזכרו של דוֹאֶן גוּהוֹ

אתמול נפטר חברי הטוב, נזיר הזן דוֹאֶן גוּהוֹ 道圓求法, ממחלה ממושכת.

דוֹאֶן גוּהוֹ היה נזיר סוטו-זן ממוצא ספרדי, שחי מזה 18 שנים ביפן. שמו המקורי הינו מיגל מרינו (Miguel Merino). שנינו תרגלנו במנזר רינסנג'י שבטוקיו. הוא היה הנזיר האחראי על הטקסים השונים ועוזרו האישי של המורה שלי, אדה שינג'ין רושי.

דוֹאֶן לא ידע אנגלית ואני לא ידעתי ספרדית. רוב הזמן פטפטנו ביפנית מאומצת של זרים. מגזימים בכוונה וברוח שטות את השימוש בשפה הרשמית – הוא במבטא ספרדי מתגלגל, אני במבטא ישראלי חורק. כך שהבנו לחלוטין האחד את השני, וגם ממש לא הבנו אחד את השני. זה היה קואן חברי עמוק ונפלא ששנינו הצענו זה לזה בכל פעם. פותרים אותו בכך שמשחררים אותו מעול הפתרון. גם זה סוג של הבנה.

דוֹאֶן היה מי שהכין אותי לטקס הנדרים שלקחתי על עצמי. הוא התרשם מאד מהגלימה הקטנה שתפרתי במשך שנה כהכנה לטקס, וצחק בקול גדול כשאיבדתי אותה (סיפור לפעם אחרת). יחד עם המורה שלי, דוֹאֶן היה הנזיר אשר ניהל את הטקס. שלט בכל תנועה ובכל נוהל.

מאז שחזרתי לישראל נהגנו להתכתב אחת לכמה שבועות. דוֹאֶן היה בקיא מאד בכתבי דוגן, ופעמים רבות עזר לי להשיג חומרי קריאה שלא יכולתי להזמין מהארץ. בשנה שעברה הודיע לי שחלה. ההתכתבויות הלכו ופחתו. בשלב מסוים כתב לי בקצרה כי חזר לספרד, לשהות לצד המשפחה. מאז עברו כמה חודשים של דממה. הבוקר נודע לי כי נפטר.

במסורת הסוטו נהוג לזמר את הקטע הקצר הבא ששמו "כתב בשבח השיירים" (舎利礼文, שַרִי-רַימוֹן). מזמרים כך ביום קבורתו של מורה, בן משפחה, אדם קרוב או חבר. אלו הן סה"כ שבעים ושתיים סימניות שקוראים שוב ושוב בצורה רציפה. דוֹאֶן לימד אותי כיצד לזמר את הטקסט הקצר הזה (כנראה שהמבטא שלי באמת לא הבהיל אותו), ואני מבקש כעת להקדיש לזכרו את התרגום להלן, שהכנתי – תחת מעטה של עצב גדול – הבוקר.

לזכרו של דוֹאֶן גוּהוֹ (מיגל מרינו)

אנו קדים בכל ליבנו
לשיירי גוף האמת
של הטטהאגתה שיקמוני
אשר להם סגולות שלמות לאין קץ
אנו קדים לבסיס קרקע גוף הדהרמה
מקדש המציאות כולה
בגופנו הגלוי
אנו חולקים כבוד
מתמזג בנו מתמזגים בו
בחסד חמלתו של בודהה
מגשימים ערות
בכוחו של בודהה
מיטיבים עם כל היצורים
מעוררים את שאיפת הלב לערות
מיישמים את דרכי הבודהיסטווה
כך באים בשלווה שלמה
חכמה גדולה בהשתוות ובתואם
אנו קדים כעת בכל ליבנו

white

רגע אחד של ישיבה – מעבר לסוטו ורינזאי

אֶטוֹ סוֹקוּאוֹ 衛藤即応 , שחי בראשית המאה העשרים, היה מהמייסדים של לימודי דוֹגֶן. בספרו "דברי הקדמה לשוֹבּוֹגֶּנְזוֹ" 正法眼蔵序説 (שוֹבּוֹגֶּנְזוֹ ג'וֹסֶצוּ), מציג אֶטוֹ סקירה מורכבת של הפילוסופיה של דוגן. בפרק הסיכום לספר, מציין אֶטוֹ את מילותיו של נזיר הרִינְזַאי בן המאה השלוש-עשרה, רַנְקֶיי דוֹרְיוּ 蘭溪道隆, שהיה מייסד גדול של אסכולת הלִינְגִ'י ביפן ובן זמנו של דוגן.

אֶטוֹ מצטט מתוך ה"חיבור על ישיבת הזן של המורה דַיגַקוּ" 大覚禅師坐禅論 (דַיגַקוּ זֶנְגִ'י זַאזֶן-רוֹן) שכתב רַנְקֶיי בערוב ימיו. לאור הכתוב, טוען אֶטוֹ, ישנו דמיון מובהק בין האופן בו ראו רַנְקֶיי ודוגן את תרגול הישיבה, וכי הזיקה בין האסכולות קרובה יותר ממה שנוטים לחשוב.

eto
שובוגנזו ג'וסצו של אטו סוקואו

בהתחשב בעובדה כי ספרו של אֶטוֹ ראה אור בתחילת המאה ה-20, ניכר חידוש בטענתו בדבר הצורך בהבנה אוניברסאלית לדרך הזן – ככזו אשר הולכת אל מעבר לחציצות ממסדיות כסוֹטוֹ, רִינְזַאי ו-אוֹבַּקוּ. מגמה פרשנית (אידיאליסטית) זו גברה והלכה בלימודי דוגן של המאה ה-20 ואילך, אם כי רוב חוקרי הסוטו-זן (רובם נזירי סוטו בעצמם), לא נטשו את נקודת המוצא הממסדית למחקריהם כה בקלות, אם בכלל. כך שבהחלט ישנו ממסד, אך גם ישנה ההבנה שהולכת אל מעבר לכל ממסד. הדיאלקטיקה הזו גם מראה שחלק גדול ממה שאנו מכירים כיום כממסד הסוטו-זן, הוא פרי פרשנויות מודרניות שנעשו לא רק לכתביהם של המייסדים הרשמיים, דוגן וקֶייזַן, כי אם גם לדבריהם של מורים מזרמים אחרים.

להלן תרגומו של אֶטוֹ ליפנית את דבריו של רַנְקֶיי, אשר נכתבו במקור בסינית. כאמור, אֶטוֹ טוען כי אלה משקפים יפה את הזיקה שבין הרִינְזַאי והסוֹטוֹ. את התרגום העברי העוקב הכנתי לאור גרסתו של אֶטוֹ, כמו גם תוך למידת הערותיו של מלומד הרִינְזַאי, שַקוּ סוֹאֶן 釈宗演, אשר חי גם הוא בראשית המאה ה-20 וכתב רבות על חיבוריו של רַנְקֶיי.

כך כתב רַנְקֶיי:

この法には佛心宗なり、佛心本より迷悟無し、正しく如来の妙術なり、縱ひ悟得ずと雖も、一座の坐禅は一座の佛なり、一日の坐禅は一日の佛なり、一生の坐禅は一生の佛なり。只是の如く信ずる者はこれ大機根人なり

ישנה בדהרמה מסורת תודעת-בודהה. בבסיסה, אין בתודעת הבודהה כל תעתוע וגם אין כל התעוררות. זוהי ללא ספק אומנותו המעודנת של הטטהאגטה [הבודהה, א.ב]. אך גם אם אין כל התעוררות להשיג, הרי שישיבת זאזן אחת היא בודהה של ישיבה אחת. זאזן של יום אחד הוא בודהה של יום אחד. זאזן של חיים שלמים הוא בודהה של חיים שלמים. מי שנותן כך אמון בדבר הינו אדם רב כשרון ויכולת.

daigaku-zenji-zaznron-1-commentary-by-shaku-soen-rinzai-meiji-period
דבריו של רנקיי בספרו של שקו סואן

zazenron-2

השם בו משתמש רַנְקֶיי – "מסורת תודעת בודהה" (בוּשִּין-שוּ 佛心宗) – הוא אחד משמותיה הקדומים של מסורת הזן בכללותה. שם נוסף לה הינו "מסורת חותם הבודהה" (בוּצִ'ין-שוּ 佛印宗), כאשר גם כאן הכוונה היא ל"חותם תודעת הבודהה" (בוּשִּין-אִין 佛心印).

שמות אלה מדגישים את הטענה כי מסורת זו אינה מבוססת על העברה של אוצר ידע, אלא על העברה ישירה של "תודעת בודהה" ממורה לתלמיד. לעיתים מוכנה הדבר מסירה "מלב אל לב" או "מתודעה לתודעה" (יפנית: אִי'שִין דֶנְשִין 以心傳心). לא מדובר כאן במיסטיקה, אלא במיומנות שעוברת ממורה לתלמיד. כמו למשל כיצד לשבת, כיצד לקוד. כיצד לחמוק מבערות כמו גם מערות.

rankei
רנקיי דוריו