אם רוצים הכל אפשרי

נוף צבעוני. פנים מחויכות לכיוון המצלמה. כיוונו של הקורא. נוף שאינו ישראלי. נוף מאיר, צלול ומעוצב. סימטריה מחשידה בין עצים וחוף. שתי משפחות קפואות בחיוך שנמתח על כפולת עמודים במרכז מוסף כלכלה. ליד ראשם של ההורים פרסומת לבנק. "אם באמת רוצים, הכל אפשרי". בעמודים הבאים חדשות הרווחה, תשתיות ונדל"ן: מסתבר שרבים רצו – ויוק.

כוחה של הקביעה "אם באמת רוצים, הכל אפשרי" הוא בהדגש "באמת". כלומר לא סתם אם רוצים. אלא אם באמת רוצים. וככל שאני מגלגל על לשוני את המילה הזו ("באמת"), אני מבין שתפקידה אינו רק רטורי. היא אינה רק תיקוף הקביעה היומרנית, השרלטנית, ש"הכל אפשרי".

לפנינו לשון מאשימה. חסרת חמלה. לא הצלחת? כנראה לא רצית מספיק. האשמה עליך. גם את לא הצלחת? תאשימי את עצמך. לא באמת רצית. ומהם גבולות ה"באמת לרצות"? מה האינדיקציה ל"באמת"? בכי? הזעה? פרכוסים? אבדן הדעת?

כאן אני נזכר בשכנה מבוגרת שגרה בסמוך אלינו בקו הבניינים ביד אליהו. הייתי בן 6 או 8 והיא תמיד האירה פנים. נולדה באפגניסטן וסיפרה פעמים רבות על חלומה לשוב ולבקר בכפר הולדתה. אבל נופה הממשי, כלומר נוף חייה, היה שישים שנות הישרדות בדרום תל אביב. מדי פעם נדדה לאזור גן החשמל ואלנבי. שוק הכרמל. קו 31 מקצה רחוב לה-גרדיה היה יום טיול. שנים היא ובעלה היו שקועים בחובות. צרות מפנים ומחוץ. בעלה מת הרבה לפניה. חיי יום יום על עצבותם ויופיים. קושי מתמיד וקוביות סוכר קטנות ולבנות (שהייתי מחפש אצלה במטבח בשבתות כשהייתי מבקר אותה עם אמי). תמיד ברכה לשלום, תמיד הכניסה אורחים. אהבה את ילדי השכונה. גם אותי, שמבין עכשיו כמה אהב אותה.

"אם באמת רוצים, הכל אפשרי". שפה שלא מאפשרת קיום לאנשים כמו שכנתי ז"ל. זאת שפה שגוזרת עליהם אשמה. דנה אותם לחרטה. טובלת אותם בתחושת החמצה. "מה היה אילו" ו"למה לא עשיתי יותר". שפה שסופגת אותם בהלקאה עצמית. היא לא רצתה מספיק אז בעיה שלה.

ובכן, שכנתי רצתה ולא זכתה.

האמת היא שכולנו שכנתי ז"ל. למרות התפאורה המעודכנת ורוויית ההיי-טק, כולנו יושבים בקו 31 לשוק הכרמל. כולנו חוזרים אל בעל חולה שימות הרבה לפנינו. כולנו עצבות כמוסה וקוביות סוכר. מי יותר ומי פחות. גם אותם חייכנים בוהקים מהפרסומת בעיתון. גם כל אותם מומחי כלכלה ופסיכולוגיה חיובית ולהטוטני אקזיט וספקי פתרונות מימון. כולנו בפקק שעומד כל החיים מול עובדת הקיום "לא הכל אפשרי".

התובנה הזו מכה במוקדם או במאוחר. ישנן פשרות. ישנן בחירות. ישנן העדפות ובעיקר ישנו שינוי. תהליך התבגרות. לא ניתן לברוח. ניתן בהחלט להדחיק. עד כמה שהקפיטליזם הדורסני יוצא מגדרו כדי לתחום אותנו בארגז החול הנצחי, זועקים "זה תלוי רק בי!", ההתפכחות באה, צוננת וברורה. ואולי זה טבעו הניהיליסטי של הקפיטליזם הקשה (הניאוליברלי): לחייך עד הסוף. לפורר את החברה לפרטים מבודדים שלא רק עסוקים בעצמם כל הזמן, אלא גם מאשימים את עצמם.

#photooftheday #jerusalem #insta_israel #instagram #35mmstreetphotography

A post shared by Haim Rivlin (@life_rivlin) on

 

 

6 תגובות בנושא “אם רוצים הכל אפשרי”

  1. באמת, זו הפשוטה, זו המביטה נכוחה, יש כמה דברים חשובים למדי שהם בלתי אפשריים. אי אפשר לבחור להיולד, ולא לבחור למות. אין זה אפשרי לשלוט במצב הבריאות. אין זה אפשרי לשלוט באהבה. גם לא במספר החברים שאתה רוצה. גם לא בגודל הרכוש שאתה שואף אליו. כן אפשר לפתח את האופן בו אתה מתייחס לדברים. עד כמה אתה מקבל אותם. עד כמה אתה בוחר לראות את האחר ואת עצמך. וזה מספיק לחיים שלמים. תודה איתן.

  2. איתן, אהבתי מאד את מה שקראתי. אני חושבת שזה צומת שבו הניו-אייג' והקפיטליזם נפגשים, ולא פעם יש ציפייה מוטעית מהדרך הרוחנית שתפתור לנו את החיים. כתבת את זה בבהירות וכנות שנגעו ללבי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *