ארכיון הקטגוריה: דוגן

רגע אחד של ישיבה – מעבר לסוטו ורינזאי

אֶטוֹ סוֹקוּאוֹ 衛藤即応 , שחי בראשית המאה העשרים, היה מהמייסדים של לימודי דוֹגֶן. בספרו "דברי הקדמה לשוֹבּוֹגֶּנְזוֹ" 正法眼蔵序説 (שוֹבּוֹגֶּנְזוֹ ג'וֹסֶצוּ), מציג אֶטוֹ סקירה מורכבת של הפילוסופיה של דוגן. בפרק הסיכום לספר, מציין אֶטוֹ את מילותיו של נזיר הרִינְזַאי בן המאה השלוש-עשרה, רַנְקֶיי דוֹרְיוּ 蘭溪道隆, שהיה מייסד גדול של אסכולת הלִינְגִ'י ביפן ובן זמנו של דוגן.

אֶטוֹ מצטט מתוך ה"חיבור על ישיבת הזן של המורה דַיגַקוּ" 大覚禅師坐禅論 (דַיגַקוּ זֶנְגִ'י זַאזֶן-רוֹן) שכתב רַנְקֶיי בערוב ימיו. לאור הכתוב, טוען אֶטוֹ, ישנו דמיון מובהק בין האופן בו ראו רַנְקֶיי ודוגן את תרגול הישיבה, וכי הזיקה בין האסכולות קרובה יותר ממה שנוטים לחשוב.

eto
שובוגנזו ג'וסצו של אטו סוקואו

בהתחשב בעובדה כי ספרו של אֶטוֹ ראה אור בתחילת המאה ה-20, ניכר חידוש בטענתו בדבר הצורך בהבנה אוניברסאלית לדרך הזן – ככזו אשר הולכת אל מעבר לחציצות ממסדיות כסוֹטוֹ, רִינְזַאי ו-אוֹבַּקוּ. מגמה פרשנית (אידיאליסטית) זו גברה והלכה בלימודי דוגן של המאה ה-20 ואילך, אם כי רוב חוקרי הסוטו-זן (רובם נזירי סוטו בעצמם), לא נטשו את נקודת המוצא הממסדית למחקריהם כה בקלות, אם בכלל. כך שבהחלט ישנו ממסד, אך גם ישנה ההבנה שהולכת אל מעבר לכל ממסד. הדיאלקטיקה הזו גם מראה שחלק גדול ממה שאנו מכירים כיום כממסד הסוטו-זן, הוא פרי פרשנויות מודרניות שנעשו לא רק לכתביהם של המייסדים הרשמיים, דוגן וקֶייזַן, כי אם גם לדבריהם של מורים מזרמים אחרים.

להלן תרגומו של אֶטוֹ ליפנית את דבריו של רַנְקֶיי, אשר נכתבו במקור בסינית. כאמור, אֶטוֹ טוען כי אלה משקפים יפה את הזיקה שבין הרִינְזַאי והסוֹטוֹ. את התרגום העברי העוקב הכנתי לאור גרסתו של אֶטוֹ, כמו גם תוך למידת הערותיו של מלומד הרִינְזַאי, שַקוּ סוֹאֶן 釈宗演, אשר חי גם הוא בראשית המאה ה-20 וכתב רבות על חיבוריו של רַנְקֶיי.

כך כתב רַנְקֶיי:

この法には佛心宗なり、佛心本より迷悟無し、正しく如来の妙術なり、縱ひ悟得ずと雖も、一座の坐禅は一座の佛なり、一日の坐禅は一日の佛なり、一生の坐禅は一生の佛なり。只是の如く信ずる者はこれ大機根人なり

ישנה בדהרמה מסורת תודעת-בודהה. בבסיסה, אין בתודעת הבודהה כל תעתוע וגם אין כל התעוררות. זוהי ללא ספק אומנותו המעודנת של הטטהאגטה [הבודהה, א.ב]. אך גם אם אין כל התעוררות להשיג, הרי שישיבת זאזן אחת היא בודהה של ישיבה אחת. זאזן של יום אחד הוא בודהה של יום אחד. זאזן של חיים שלמים הוא בודהה של חיים שלמים. מי שנותן כך אמון בדבר הינו אדם רב כשרון ויכולת.

daigaku-zenji-zaznron-1-commentary-by-shaku-soen-rinzai-meiji-period
דבריו של רנקיי בספרו של שקו סואן

zazenron-2

השם בו משתמש רַנְקֶיי – "מסורת תודעת בודהה" (בוּשִּין-שוּ 佛心宗) – הוא אחד משמותיה הקדומים של מסורת הזן בכללותה. שם נוסף לה הינו "מסורת חותם הבודהה" (בוּצִ'ין-שוּ 佛印宗), כאשר גם כאן הכוונה היא ל"חותם תודעת הבודהה" (בוּשִּין-אִין 佛心印).

שמות אלה מדגישים את הטענה כי מסורת זו אינה מבוססת על העברה של אוצר ידע, אלא על העברה ישירה של "תודעת בודהה" ממורה לתלמיד. לעיתים מוכנה הדבר מסירה "מלב אל לב" או "מתודעה לתודעה" (יפנית: אִי'שִין דֶנְשִין 以心傳心). לא מדובר כאן במיסטיקה, אלא במיומנות שעוברת ממורה לתלמיד. כמו למשל כיצד לשבת, כיצד לקוד. כיצד לחמוק מבערות כמו גם מערות.

rankei
רנקיי דוריו

בשבח ישיבת הזן – תרגום ליצירתו של הקואין

"בשבח ישיבת הזן" 坐禅和 (ניתן גם: "שיר הלל לישיבת הזן") הינו מזמור קצר שכתב מורה הזן היפני הַקוּאִין (1686-1769) בשלהי ימיו. הטקסט נלמד ומשונן עד היום בקרב מתרגלי רינזאיזן, ומתאפיין בכמה נושאים מרכזיים להגות הזן בכללותה, ובסמנטיקה של זרם הרינזאי בפרט. כמובן, לא ניתן להכליל מיצירה זו על מכלול יצירתו ומחשבתו של הקואין, אך עדיין אני מוצא טעם רב בלמידתה.

הקואין מציג בטקסט את תרגול הישיבה במונחים של 禅定 (ריכוז או התבוננות יציבה, תרגום לסינית של המונח דיהאנה) ושל 寂滅 (דממה, השקטה, שחכה). במובן זה, סגנונו של הקואין ואוצר המילים בו בחר שונים באופן מהותי מסגנון תיאור הישיבה שניכר בכתביהם של מורי סוטוזן, בין אם דוגן, קיזאן ג'וקין, דיצ'י זנג'י או אחרים. נראה כי עבור הקואין, תרגול הישיבה הינו פעולה לקראת התעוררות. עבור דוגן, כידוע לעוקבי הבלוג, הישיבה הינה אפשרות לבטא ערות. במילים אחרות: עבור הקואין הישיבה הינה אמצעי. היא פעולה מצטברת. עבור דוגן הישיבה הינה הזדמנות. היא הגשמה סימולטאנית.

hakuin ekaku zazen wasan pic hakuin hogoroku p.12
דוגמת כתב המקור כפי שמופיע באסופת הדרשות של הקואין

בחרתי לתרגם את הטקסט בדיוק מפני שאני לומד מזה שנים את דוגן. גם כשתרגלתי בטוקיו, הטקסט "בשבח ישיבת הזן" של הקואין נכח לו על מדף ספריית העץ בדוג'ו. התחלתי לקרוא בו אז, ולשאול את המורה שלי בדבר סוגיות שונות שעלו לאורו.

למדתי כי אכן ישנם הבדלים בין המסורות, וכי טוב לכבד אותם. עם זאת, טוב גם ללמוד אותם, שכן הבדלים אלה מלמדים אותנו שאין בעצם "ישיבה אחת". שאין בעצם "דהרמה אחת". בצורה מליצית ניתן לומר: הדהרמה האחת והמוחלטת היא שאין כל דהרמה אחת ומוחלטת. ישנן איןקץ דהרמות, איןקץ מציאויות ישיבה.

עבורי, למידת הישיבה לאורה של מסורת מובחנת – הקפדה על הכללים ולמידת הצורה האחת – כל אלה מבהירים עד כמה אין באמת צורה אחת לשבת בה. לכן התחלתי לקרוא את הקואין. כדי ללמוד את הישיבה "שלו", בעוד אני מתמיד בישיבתי "שלי". ושתי הצורות נפגשות. אני חושב שדוגן והקואין היו מסכימים על הכל, כולל על קיומן של איהסכמות.

אך, כאמור, פרט למפגש ישנו גם ההבדל. אכן, הטקסט של הקואין מציג גישה שונה מזו השכיחה בסוטו-זן. ניתן לומר שההבדל הינו בין גישה מכשורית לתרגול לבין גישה שאינה מכשורית. ניתן גם להגדיר זאת כהבדל שבין גישה קוגניטיבית (המצדדת בטיפוח התודעה), לבין גישה אתית (המצדדת בהגשמת אופן קיום מסוים). כידוע, צורות התרגול בעולמות הצ'אן והזן נעות על המנעד החמקמק של שתי גישות אלה, ועוד רבות אחרות אשר בתמהיל. אני מוצא כי השאלה בדבר האופן שבו אנו מנסחים לעצמנו את מלאכתנו, את התרגול אותו אנו לומדים, היא שאלה עמוקה מאד שממשיכה להתקיים לאורו של המתח הזה. בעיני, זהו קואן הישיבה. ואני מסוגל לו רק בישיבתי.

להלן תרגום מוער של הטקסט של הקואין. אציין כי אני עובד על התרגום כבר כמה שנים, ועדיין מחשיב את הגיסרה הזו כטיוטה בעבודה. אני מקווה שהיא תועיל למי מכם/ן המתעניין במקורות הרעיוניים, וכן בריבוא הפנים, של תרגול הישיבה במסורת הזן. אציין כי התרגום מלווה בהערות בדבר מונחי המקור. עם זאת, בחרתי שלא להרחיב יתר על המדיה מפני שחלק מהמושגים דורשים דיון שיכול להתיש את הקורא שאינו בקיא בשפות אלה.

אני מקווה שהתרגום יעורר השראה בדבר יופייה ומורכבותה של המסורת, ולא פחות מכך יעורר שאלות בדבר התרגול שבלבה

התרגום נערך אל מול כתב המקור:

Hakuin Ekaku, "Zazen-Wasan", in Rinzaishū Gongyō Seiten 1 (Tokyo: Zen Bunka Kenkyūjō, 1995), 23.

לקריאת התרגום לחצו כאן 

*

ללכת אל מֵעֵבֶר – בדיוק לכאן

מאמר מחקרי שכתבתי פורסם בכתב העת Contemporary Buddhism. המאמר דן במונח 'הִישִיריוֹ' 非思量 ("מעבר לחשיבה", ניתן גם: "בלא חשיבה") – אחד מהמרכזיים בהגותו של מורה הזן דוגן, בן המאה ה-13. במאמר אני מנתח מגוון פרשנויות מודרניות פנים-ממסדיות לסוטו-זן.

פרשנויות אלה מראות כי בעוד ישנה הנטיה הלגיטימית לנסות ולהבין את המונח 'הִישִיריוֹ' ככזה המבטא את תרגול הישיבה בבחינת הלך הרוח המאפיין אותה, הרי שפירושו הבסיסי ביותר הינו בבחינת ביצוע מדויק ושלם של פעולת הישיבה, של הפעולות המכוננות את חייו של נזיר הזן. לשון אחר: מבחינת הפרשנויות הפנים-ממסדיות (אורתודוקסיות), הרי שכל תוכנו של המונח "מעבר לחשיבה" אינו מצב פסיכולוגי כזה או אחר, אלא הגשמה מלאה של פעולה בעולם. בישיבתו, תלמיד הזן אינו עוסק באופן אקטיבי בחשיבה, אך גם אינו נמנע מחשיבה. כפי שנאמר חזור ואמור: התלמיד "לגמרי יושב".

עם כל זאת, יש לציין כי המונח 'הִישִיריוֹ' אינו המצאה של דוגן, אלא מופיע במגוון כתבים מהאיאניים וכן בספרות הצ'אן – ממנה דוגן נוטה לצטט תדיר. כאן מעניין לראות כי בעוד המונח אכן שימש למען תיאור הלכי הרוח של המתרגל בעת ביצוע הצורות השונות של תרגולו, הרי שעבור דוגן – והמסורת הפרשנית שממשיכה את הגותו – פירושו של המונח הובן קודם כל מבחינת צידוד בצורה מסוימת, בעבודה ועשייה. במובן זה, כל תוכנו של מונח אפיסטמולוגי מובן כהצבעה על האונטולוגי.

כמובן, אין משמעות הדבר שהיבטים פסיכולוגיים נעדרים מסל המשמעויות הכרוכות במונח, אך בעוד הנטיה הפרשנית השכיחה היא לראות בו כבעל זיקה טבעית לאפיסטמולוגי, הרי שזיקתו המיידית (ואולי אף הראשונית) היא לאונטולוגי, ואף במובנה העמוק כאתיקה – האופנים בהם האדם פועל בעולם. במובן זה, "הישיריו" חושף בפנינו את הדיאלקטיקה המתמדת ששרויה בין היבטים נפשיים ובין כאלה גופניים, בין רטוריקה כמעט מיסטית של "הליכה אל מעבר" שכל משמעותה היא חווייתו המלאה של מצב ההווה.

במאמר מוסגר אציין כי הדיאלקטיקה הזו שנעה תדיר בין 'ריקות' ו'צורה', מזכירה לי את אחד מניסוחיו הצלולים של הרמב"ם בדבר התגלות האל למשה. כאן מתערערים תאריו של האל עד כדי כך שמשה נותר אך ורק עם תארי פעולותיו של האלוהי: "אבל הוא אמר: יש להתפאר בהשגתי ובידיעת תארי, והכוונה למעשיו" (מורה נבוכים ג', נ"ד). גם במקרה זה הדבר היחיד שפורץ את דמיונותיו של האדם את דרכו (תהא אשר תהא), זהו עולם הפעולה והעשייה.

המאמר פורסם תחת חומת תשלום, אך בעלי גישה למאגרי המידע של אוניברסיטאות/מכללות יכולים לקרוא אותו כאן.

עבור מי שמתקשה או לא יכול להתחבר – אני מעלה גרסה מוקדמת למאמר שניתן לקרוא על ידי לחיצה על הקישור הבא:

An Embracing Thought: Contemporary Sōtō Interpretations of Hishiryō

*

המילולי, הפרשני והחכמה שביניהם – כמה מחשבות על תרגום דוֹגֶן לאנגלית

אחד ממפעלי התרגום הגדולים והמרשימים ביותר שנעשו בשנים האחרונות בשדה הפילוסופיה הבודהיסטית הוא תרגום לאנגלית של אוסף חיבוריו של מורה הזן היפני דוֹגֶן, בן המאה השלוש-עשרה.

כידוע למי שעוקב אחר רשימות הבלוג, חיבוריו היפנים של דוגן אוגדו בשנים שלאחר מותו לכדי אוסף ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ" ("אוצר עין הדהרמה האמיתית" 正法眼蔵), וזכו לעניין מחודש בקרב חברי האקדמיה היפנית החל מסוף המאה ה-19. כאמור, ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ" הוא אסופת כתביו היפנים של דוגן. פרט אליו קיימים גם אוספי השירה הסינית והיפנית שכתב, אוסף הלכות הנזירות שערך וגם שתי אסופות רחבות של דרשותיו לתלמידים. סגנונו הפואטי, רוחב יריעת כתביו וחדות התבטאויותיו — כל אלה גרמו ברבות השנים לכך שתורתו, וצורת התרגול שניסח, הפכו לפופולאריות מאד, גם במערב.

בסוף שנת 2011 פורסם תרגום מקיף לאנגלית של ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ" בשני כרכים ובהוצאת Shambala. לפני כשנה זכה התרגום להדפסה מחודשת במהדורת כרך אחד. עורך האוסף הוא אמן הקליגרפיה  טַנַהַשִי קַזוּאַקִי, אחד מגדולי המתרגמים של פילוסופיה אסיאתית לאנגלית בעשורים האחרונים. מבין תרגומיו הרבים: אסופות קודמות לכתבי דוגן, אוספי שירה יפנית קלאסית וכתבי סוטרות שונות (הנה רשימה).

timthumb.php
טנהשי

במאמר ביקורת שראה אור החודש במגזין "Philosophy East and West" אני מציע כמה התבוננויות על תרגמו המרשים של טַנַהַשִי. גילוי נאות: היכרותי עם טַנַהַשִי החלה לפני כמה שנים כאשר נעזרתי בו כדי לקבל לידי את זכויות התרגום לשירתה של מיטסו סוזוקי, ומאז אנחנו שומרים על קשר. הוא זה שחיבר ביני ובין סוזוקי, ואני אסיר תודה על כך (בלשון המעטה).

לכן שמחתי על ההזדמנות לכתוב על אודות תרגומו את ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ", גם  בידיעה שזו מלכודת לא קטנה כלל. הרי כיצד ניתן לסכם תרגום מקיף שכזה בשלושה עמודים? כיצד ניתן להתדיין בדבר הכרעות תרגומיות של תמות כה חמקמקות בלא בחינה מקיפה? מיד עם הסכמתי לכתוב את המאמר הבנתי שחיבור שמתיימר לומר דבר מה קטגורי בדבר תרגום מקיף שכזה יכול להתגלגל מהר לכדי מלל פשטני, שלא רק יעשה עוול למאמצי המתרגם, אלא עלול להרחיק את הקהל מהחומר עצמו.  אכן, לכתוב דבר ביקורת על אודות תרגום נדמית לעיתים כמשימה לא פחות מאתגרת ממעשה התרגום עצמו.

לבסוף החלטתי להתחיל את המאמר בכמה נקודות ביקורת טכניות, כמו למשל אופן עריכת התרגומים במהדורתו של טַנַהַשִי אל מול מהדורות יפניות מודרניות של ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ" (מה שנקרא "תרגום ליפנית מודרנית" 現代訳語). עם זאת, את קדמת הבמה הותרתי לכמה הגיגי ביקורת על אודות "המטפיזיקה התרגומית" (אם לכנות זאת כך) של טַנַהַשִי.

הנה כמה דוגמאות קצרות לכוונתי: טַנַהַשִי משתמש במילה Enlightenment כאשר דוגן מציין את המילה 涅槃 (שפירושה "נִירוַונַה"). טַנַהַשִי משתמש שוב ב- Enlightenment כשדוגן מציין את המונח さとり (תובנה, התעוררות, הבנה). במיוחד התפלאתי על כך שטַנַהַשִי תרגם את המונח החשוב 証 באותו האופן, כ- Enlightenment. "אור" ו"אור" ו"אור" והמתרגם אינו ער לכך.

הסימנית 証  — פירושה "הוכחה" או "אישור", מה שניתן לתרגם לאנגלית כ- Verification  או Affirmation.  אני מוצא כי הכפפת  המונחים האלה לדימוי של "הארה" או "אור" אינה רק זרה להגותו של דוגן, אלא מלאכותית במידה רבה להגות הבודהיסטית בכללותה. מן המיותר לציין שהאתימולוגיה של המונח ניִרוַוַנה אינה עוסקת בתאורה.

נקודת ביקורת נוספת היא בדבר שימושו של טַנַהַשִי בצמד המילים "going "beyond כתרגום למונחים פילוסופיים שדוגן מנסח על לשון השלילה. לדוגמה: המונח החשוב 不生 ("הלא נולד"/"הלא מתהווה") מתורגם אצל טַנַהַשִי כ- Beyond birth, וגם המונח המשלים  不滅 ("הלא נכחד"/"הלא מת") מתורגם כ- Beyond death. אני מוצא שתרגום כזה זולג אל המיסטי — דבר שיכול להסתיר את משמעותו המילולית המדויקת יותר גם אם המצומצמת יותר (לכאורה).

עבור דוגן, התופעות "אינן מתהוות ואינן כלות" (כפי שנאמר ב"סוטרת הלב"), ורק מבחינה פרשנית ניתן לקבוע כי הן "מעבר להתהוות ומעבר לכליון". הפרשנות הזו טובה בעיני, אם כי בכל הקשור לתרגום דבריו של דוגן הייתי נצמד אל המילולי. ובכלל — טוב להותיר מונחים שמנוסחים על דרך השלילה בשלילתם. שלילת התארים, וסלחו לי על הקפיצה הבוטה למחוזותינו, יתכן ואכן מבשרת על אודות אשרורם המיסטי ("הסימן שהוא בלא כל סימן"), אך היא קודם כל שלילה. כך שלצקת תוכן חיובי לטרמינולוגיה שלילית זו כבר טענה פרשנית מלאה ולא תרגום.

ניתן לאתר אצל טַנַהַשִי מגמה "לצבוע" את הפילוסופיה של דוגן בגוונים מטפיזיים, שלא לומר מיסטיים. לעניות דעתי כאן גם הנקודה בה טַנַהַשִי סטה מעבודת התרגום וביסס את אופי עבודתו  בעמדה הפרשנית. כמובן, כל תרגום מכיל גוון פרשני, אך אצל טַנַהַשִי לא מדובר בגוון כי אם במגמה. וזה מעט בעייתי. טוב היה להותיר את המונחים החשובים האלה (ויש עוד – ראו במאמר) בפירושם המילולי, ואילו להותיר את הפרשנות העודפת לזירה אחרת.

Dogen
מורה הזן דוגן

יתכן והמאפיין המרכזי למה שמכונה "הפילוסופיה של דוגן" (道元の思想) הוא הריאליזים הקשה שלו. ריאליזם כל כך חד וחסר פניות, עד כי גרגר האבק, קערת הנדבות, כוס התה, גלימת הנזיר, מכת המקל — כל אלה הם "ההגשמה המלאה כולה". אהבה קשוחה שכזו.

הריאליזם הזה כה עמוק, עד כי הוא הולך אל "מעבר לריאליזם" ומבסס עצמו כמיסטי. אך התנועה הזו "אל מעבר" לריאליה לא צריכה להשפיע על התרגום של המונחים עצמם. יש להותיר את הפרשנות למקום אחר, ולאפשר לקורא לתהות על קנקנו של דוגן. הרי הוא כתב בצורה כה רבת-פנים גם מסיבה זו: להותיר את הקואן חי גם בכתב.

כאמור, אני לא טוען שלא ניתן לאתר צביון מיסטי או מטפיזי בהגותו של דוגן — וודאי שניתן ובמיוחד ב"שובוגנזו". אך בדיאלקטיקה הנהדרת של הגותו, אותו צביון מיסטי הוא הממד שמשיב את הקורא אל הקונקרטי והמיידי — אל המציאות כפי שנוכחת כעת. הפשטות של הקונקרטי היא-היא המיסטי, והמיסטי אינו אלא מה שניצב מולי עכשיו.

כך שאולי הגדרתו של דוגן כ"מיסטיקן ראליסט", כפי שהציע חוקר הזן הִי-גִ'ין קִים, הולמת. אך לא רק בעבור אפיון הגותו, אלא גם כמתודה לתרגום אוצר המילים שבו ניסח את משנתו. ההכרעה האם לתרגם יותר לכיוון המילולי או לכיוון הפרשני —  ניווט בין מגמות אלה הוא הקואן החוזר והנשנה של המתרגם.

את מאמר הביקורת ניתן לקרוא במלואו כאן.