ארכיון תגיות: מהאיאנה

סימני המציאות

לפני כשבוע השתתפתי במפגש נוסף מסדרת "שבילים רבים – דהרמה אחת", שנערך בסמינר הקיבוצים. נושא המפגש הפעם היה שלושת סימני המציאות, ויחד איתי השתתפו סטיבן פולדר, שלמה בזם ונעמה אושרי. כאן  תוכלו לראות את כל ההרצאות מהאירוע.
את שיחתי הקדשתי לעיון בכתבי אסכולת הלוטוס של הבודהיזם הסיני והיפני ובאחד מחיבוריו המרכזיים של מורה הזן דוגן, ובאופן בו אלה מתארים את מה שנתפש כיום באסכולת הזן כ"חותם הרביעי", הלא הוא סימן הככות (המציאות כשלעצמה), שהשפיע בצורה עמוקה על תפיסת השחרור באסכולות הבודהיזם המזרח-אסייתי. להלן תיעוד דבריי.




וכאן ניתן לצפות בסבב השאלות-תשובות

סיפורו של דוגן – שני קטעים מתוך סדרת הרצאות

שני קטעים מתוך קורס שנערך לפני כשנתיים באוניברסיטת ת"א.

תודה לאבנר שנהב שהקליט ושלח אלי את הקבצים לאחר עריכה. העליתי אותם לאתר Soundcloud כדי שיהיו זמינים להאזנה לכל מי שחפץ בכך.

קטע 1 – הדיאלוג המשוגע של דוגן עם מורהו רוג'ינג

קטע 2 – חזרתו של דוגן ליפן, ראשית דרכו ושיר הפעמון

"לא לשהוֹת בדבר" – מָאנְג'וּשְרִי מלמד חכמה שלמה

לאחרונה אני עוסק ביתר שאת בטקסטים שעומדים מאחורי הפרגוד המרתק המכונה "מסורת הזן". רוב המחקר הטקסטואלי שאני בוחש בו כבר זמן די ארוך נוגע בעיקר במחשבתו של מורה הזן היפני דוגן, אבל – מה לעשות – כדי להבין את דוגן רצוי להבין את מקורותיו, ומקוריותיו חורגים מיפן. למעשה, מקורות אלה חורגים גם ממסורת הזן עצמה, וגם ממסורת הצ'אן הסינית, ומובילים בחזרה  אל בסיס מחשבת המהאיאנה.

אחת הטענות החשובות שנוגעות לתרגול הזן בודהיסטי היפני (ובכלל) היא בדבר השילוב המתמיד בין חכמה וחמלה. כתבי על כך בעבר כאן וגם כאן.  שתי האיכויות הללו נוכחות  תדיר בכתביו של דוגן ובצורת התרגול שהציע. אך מהי הסיבה לדגש הזה בדבר חכמה וחמלה? מהם הכתבים והעקרונות הרעיוניים שעומדים בבסיס התרגול שהתפתח משתי איכויות אלה לכדי ישיבת הזאזן – הישיבה לשם ישיבה.

במסורת הזן נהוג לייצג את החכמה כאותו מבט חסר פשרות, המבחין בתלות הגומלין שבין כל התופעות, בדמותו של הבוֹדְהִיסָטְוָוה מָאנְג'וּשְרִי. יחד איתו מופיעה במקרים רבים הבוֹדְהִיסָטְוָוה של החמלה – זו אשר מלמדת בסוטרת הלב – היא אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה. שתי דמויות אלה מייצגות שתי איכויות תודעה, שתי דרכי התבוננות על אודות טבעה של המציאות. אני כותב "דרכי התבוננות שונות", אך מבטים אלה אינם באמת נפרדים.

2070
מָאנְג'וּשְרִי (טיבט)

החכמה (סנסקריט: פּרָאגְ'נִיה, יפנית: הָנְיאַה) רואה את הריקות; את עובדת הקיום הארעי ותלוי הבלימה. היא אותו מבט אשר אינו נלכד באשליית הקביעות והנפרדות. המבט "החכם", אם כך, הוא זה המעלה את סימני השאלה, את הספק הגדול לאור חוסר הוודאות הנוכח בכל. החכמה רואה שאין מה לראות.

החמלה (סנסקריט: קָרוּנַה, יפנית: הִי) היא המקימה מחדש את העולם. היא המאשררת והמאשרת את כל שקיים, חרף עובדת ארעיותו. אל נוכח טיפות גשם החכמה תטען: "הנה הן מתאדות ונעלמות", אך החמלה תזכיר: "ועדיין, הנה שלולית". במובן זה, החמלה אינה בהכרח רגשית או רגשנית, אלא משמעותה היא אשרור העולם בדיוק מפני שהעולם מסתלק לו נעלם. החורף הלך – זו עובדה – אך הסתלקות זו מולידה את החורף הבא. הכל "בא" בכל רגע בדיוק מפני שהכל זולג בכל רגע. הכל נולד והכל חולף. חכמה וחמלה יחד. ניתן לקרוא ניסוח סיפורי של ההתרחשות הזו כאן.

אחד הטקסטים המרתקים שיצא לי לעבוד עליהם לאחרונה, כבסיס למשנתו של דוגן וכזה המבטא את ההדדיות שבין החכמה והחמלה, מצוי באסופת הכתבים: "מהראטנקוטיה סוטרה" ("סוטרת מצבור האוצרות", סינית: דָּאבַאוּגִ'י-גִ'ינְג 大寶積經) שנערכה – וככל הנראה גם חוברה – בסין של המאה השישית לס', על ידי בוֹדְהִירוּצִי 菩提流支, מלומד גדול של כתבי מהאיאנה מוקדמים. באסופה מגוון כתבים מסועפים, המתעדים את דרשותיו האחרונות של הבודהה, וכן את מפגשיו עם מגוון בודהיסטוות.

pics011
פתיחת "סוטרת מצבור האוצרות" (סין, עותק מתקופת טאנג)

אחד מהמפגשים הללו מובא בקטע מרתק ששמו: "מָאנְג'וּשְרִי מלמד באספת החכמה השלמה" (יפנית: מוֹנְג'וּ סֶטְסוּ הָנְיאַה-אֶה 文殊説般若會). הדיאלוג בין הבודהה לבין מָאנְג'וּשְרִי מבהיר מספר נקודות מהותיות בדבר התשתית המחשבתית והמעשית למה שיכונה בהמשך התפתחות המחשבה הבודהיסטית כ"פילוסופיית זן". הטקע מבטא יפה את החתרנות העמוקה של המסורת המהאיאנית המוקדמת, את המבט החכם והנוקב על טבעה הארעי של המציאות, אך גם מבטא את אישרור העולם – את החמלה כלפי מה שישנו – גם אם לא ניתן לומר מילה אחת על אודותיו או לשהות בו, ולו לרגע. זו דרך אמצע בין שלילה ואשרור, בין ספק וודאות, ואת זה מלמד מָאנְג'וּשְרִי.

להלן השיח כפי שתרגמתי מהנוסח שמופיע במהדורה היפנית של הקאנון הבודהיסטי הסיני (T.310.11.651.a10-652b.19). זו טיוטה בעבודה, לכן סביר שעוד תשתנה.

***

הבודהה פנה למָאנְג'וּשְרִי ושאל: כיצד יש לשהות בחכמה השלמה?

מָאנְג'וּשְרִי ענה: לשהות בלא לשהות – כך שוהים בחכמה השלמה.

הבודהה שאל: מדוע לשהות בלא לשהות מכונה "לשהות בחכמה השלמה"?

מָאנְג'וּשְרִי ענה: מפני שלהיות בלא הסימן "שוהה" פירושו לשהות בחכמה השלמה.

הבודהה פנה שוב למָאנְג'וּשְרִי: ואם אכן שוהים כך בחכמה השלמה – האם השורשים המיטיבים מתרבים או פוחתים?

מָאנְג'וּשְרִי ענה: כאשר שוהים כך בחכמה השלמה, השורשים המיטיבים אינם מתרבים ואינם פוחתים, וכך גם יתר הדהרמות – הן אינן מתרבות ואינן נכחדות. גם החכמה השלמה עצמה – היא אינה גוברת ואינה פוחתת; לא בצורה ולא במהות.

המבורך, מי שמתרגל כך את החכמה השלמה, אינו זונח את עולם החול ואינו אוחז בעולמם של קדושים. מדוע? מפני שבחכמה השלמה אין מה לאחוז ואין מה לזנוח. מי שמתרגל כך את החכמה השלמה, אינו מייחל לנירוואנה ואינו מוטרד מהסאמסארה. מדוע? מפני שהוא רואה כי אין כל סאמסארה לזנוח, וכי אין כל נירוואנה לייחל לה.

המבורך, לראות כי דהרמות אינן מופיעות ואינן חדלות, פירושו לתרגל את החכמה השלמה. לראות כי הדהרמות אינן מתרבות ואינן פוחתות, פירושו לתרגל את החכמה השלמה. המבורך, לא לשאוף להישג כלשהו ולראות כי מתחילה אין כל דבר להשיג, פירושו לתרגל חכמה שלמה. […] בתרגול החכמה השלמה רואים כי אין כל "חכמה שלמה" לתרגל, וכי אין כל תורת בודהה להבין או סאמסארה לזנוח. כך הוא התרגול בחכמה השלמה.

S90350T1368006038834
מָאנְג'וּשְרִי (יפן, תקופת היאן)

*

על חברות טובה – בעקבות סוטרת הלב

לאחרונה יצא לי ללמד את סוטרת הלב, או בשמה המלא "מַהַא פְרַגְ'נִיָא פַארַאמִיטַה הְרְדַיַה סוּטְרַה" ("סוטרת הלב של החכמה השלמה"), בכמה מסגרות שונות. מצאתי כי טוב לגשת אל הטקסט החשוב הזה, שככל הנראה נכתב במקור בסינית במהלך המאות הראשונות לס', לא רק למען לימוד הסוגיות הפילוסופיות המרכזיות שעולות בו, אלא – ואולי בעיקר – ככזה שעוסק בחברות קרובה בין שני אנשים; חברות כנה בין שתי דמויות הלומדות את הדרך.

סוטרת הלב מציגה בפנינו מפגש בין אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה, הבודהיסטווה של החמלה, לבין, שָארִיפוּטְרַה, עליו נאמר כי היה החכם ביותר בקרב תלמידיו של הבודהה. השניים מתדיינים ביניהם בדבר טבעה של המציאות וטבעו של התרגול בדרך. חילופי הדברים אינם קלים. סוגיות כמו "ריקותו" של העולם והבל הקיום עולות לעיתים קרובות, אך מולן גם מודגשת החמלה כלפי מה שנותר – מה שנוכח.

shariputra
שאריפוטרה

מחד גיסא, הסוטרה מציגה את המבט החכם שרואה היטב את ההבל, את הארעיות הבלתי נתפסת. את עובדת הקיום חסר כל קביעות. מאידך גיסא, הסוטרה מציגה את המבט החומל, זה המאשרר  את כל שישנו, חרף היותו ארעי, חרף היותו "איננו". כך מוצג בפני הקורא (והמתרגל) מבט מלא – רוצה לומר "שלם" – בדבר טבעה של המציאות. המציאות איננה, אך הנה היא כאן. האביב חלף, אך הנה אביב בא. הזמן טס, אך תמיד נוכח. כך הוא ה"אמצע" הבודהיסטי במלוא חריפותו. מזג אויר מעונן חלקית.

להלן טקסט קצר שכתבתי בעקבות סוטרת הלב. זה אינו תרגום מילולי לסוטרה, וודאי שאינו תרגום מלא, אלא תרגום ספרותי חופשי בהשראת המקור. אני מוצא כי בהצגה ספרותית שכזו המציגה את תוכן הסוטרה כסיפור חברותם הטובה של אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה ושָארִיפוּטְרַה, ניתן להבין, להתחבר ואולי אף להכיל את המסר החשוב שעולה בה ביתר קלות.

 

חברות טובה / בעקבות סוטרת הלב

אמרה אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה: אתה רואה שָארִיפוּטְרַה? איך הכל הולך ונעלם? איך הכל זולג מאיתנו וחומק, חומק רחוק מאד? אתה רואה שָארִיפוּטְרַה יקר? איך הכל הולך ונפרם? איך כל הצורות נעות הלאה, עמוק אל כל יתר הצורות? אתה רואה שָארִיפוּטְרַה, את ענני הלב? איך עננים ושמש לא עוצרים לרגע. אתה מרגיש את זה שָארִיפוּטְרַה? את רעד הגאות והשפל של ים הדם אל הלב? ימה הרוחש של הנשימה. אתה רואה שָארִיפוּטְרַה יקר? הכל פועם, הכל גועש, אין מקום לשהות בו, אין היכן לשכון, אתה רואה שָארִיפוּטְרַה, חכם ויקר? כל מה שמולך כבר לא.

אמר שָארִיפוּטְרַה: כן, אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה, אני רואה! אני רואה ממש עכשיו איך הכל נפרם. איך הכל נע אל עבר כל דבר אחר. איך הכל גועש מתחת לרגלי, ואיך רגלי שלי אינן רגליי. אני רואה את אורם האדיר של הכוכבים בסיום חייהם, ורואה כיצד סיום חייהם הוא הולדת חיי עכשיו. אני רואה אוולוקיטשווארה, כמו שסיפרת: ההרים כולם גרגר חול, האדם כולו טיפות טל. אני רואה אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה, איך כל מה שמולי כבר לא.

אמרה אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה: אבל שָארִיפוּטְרַה, אמור לי עכשיו, האם אתה רואה כיצד הכל נולד? כיצד הכל קם? כיצד הכל נמצא ולא איננו? אתה רואה, שָארִיפוּטְרַה יקר? הכל ממתין. הכל ישנו. הכל עומד. הכל שוהה. הכל כאן. הכל תמיד. ראה, אמור, גע, טעם, זכור. אתה רואה שָארִיפוּטְרַה? הכל נוכח, שותק, צומח מעצמו, ענפים דקים עולים מעלה. גם השמש והירח וכל העונות, עולים מעלה אל רקיע משלהם. אתה רואה שָארִיפוּטְרַה יקר? דבר אינו לבד, אף פעם לא לבד. השדות, הימים, הרקיע, האדם, כולם לגמרי לא לבד. אתה רואה? הכל נוכח, דבר אינו מוסתר. הבל הנשימה אמיתי לגמרי.

אמר שָארִיפוּטְרַה: כן, אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה, אני רואה! ההרים, הדרכים, הבתים הקטנים בפאתי היער. קערת האוכל ורחובות העיר. מקל הקטורת וחלודת הפעמון. אני רואה את האנשים, ואת הוריי וחבריי. אני רואה את צבעי הערב מבין אצבעותיי בעת קידה, את צבעי הגלימה ואדמת הבור, את גושי המלח בייבוש הזיעה, סדקים חורתים את שפתיי. אני רואה, אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה, את הגוף, הדיבור והתודעה. כל כך קרובים, כל כך ישנם. ובכל אחד מהם, את, אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה, בכל אחד מהם את.

אמרה אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה: אך דע שָארִיפוּטְרַה, ישנו סוד. האם אתה רואה?

אמר שָארִיפוּטְרַה: אנא, אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה, למדי אותי כראות לבך.

אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה אמרה: הסוד נהגה כך: הכל זולג ונאסף, הכל פועם ודומם, הכל נפרם ונרקם, הכל הולך ובא יחדיו, הכל חדל וקם, הכל נשכח והווה, הכל חסר ומלא, הכל אוזל וגובר, הכל רועש ושוקט. שָארִיפוּטְרַה יקר, אתה רואה? אתה רואה איך הכל ביחד? הכל עומד באמצע כאן, באמצע שם, באמצע עכשיו, באמצע תמיד. האמצע הוא בדיוק באמצע. כמו כוכבים שמנשקים את ענפיו של העץ. אף עלה לא נשרף בשלהבת. אף כוכב לא מתנפץ על הענף. אתה רואה, שָארִיפוּטְרַה? אני כבר לא, ואתה כבר די, אך הנה אני והנה אתה, עד בלי די. אתה רואה שָארִיפוּטְרַה? צלול כל כך, ולא פוחד, ולא סולד, ולא מפנה גב. הנה הסוד, גלוי כפני, והנה פני גלויות לפניך.

אמר שָארִיפוּטְרַה: כן, אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה, אני רואה! אכן הכל מלמעלה למטה, אכן הכל בלתי מוכל, ביחד תמיד פנים וחוץ, עכור וצלול, חסר ומלא, ביחד אנחנו שנינו לא-אני לא-את. אני רואה אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה! איך הכל בלתי נראה. כמו גלים וקו החוף, לא שופטים ולא שותקים, לא מתכחשים ולא מאשרים. אני רואה עכשיו. הנה זה כך – חכמה שלמה, הלאה והלאה, קדימה והלאה, הכל תמיד קדימה והלאה, הכל הלאה ובחזרה לכאן.  הנה הסוד, גלוי כפני, והנה פני גלויות לפניך.

**

Kuan-yan_bodhisattva,_Northern_Sung_dynasty,_China,_c._1025,_wood,_Honolulu_Academy_of_Arts
אוולוקיטשוורה, פסל מתקופת סונג הצפונית, מאה 11.

**