ארכיון תגיות: מהאיאנה

האם שליטה היא הישג רוחני להתהדר בו? – תרגום מתוך ספר בכתובים

האם יש צורך להסדיר את הנשימה בעת הישיבה? האם יש טעם בניסיון לשלוט על הנשימה? האם צריך לבצע עליה מניפולציה כלשהי? האם מטרת הישיבה היא להגיע להסדרה, ייצוב ואולי אף לשליטה על הנשימה ובכך על התודעה? האם כל העיסוק הזה אינו בעצם אותו ספורט אתגרי קדום, שהיה מנת חלקם של הפרושים האופנישדים והיוגים, כמו גם של סגפני הסטואה? אותה גבורה זולה המרכינה את ראשה בפני הצו הרוחני העליון (וההיבריס העתיק): "שלוט בתודעתך ואל תרפה ממנה!"  האם שליטה היא הישג רוחני להתהדר בו? האם לא כואב הראש מרוב עיסוק בתודעה? האם נשימתנו אינה נעתקת מרוב עיסוק בנשימה? הנה: שאיפה, נשיפה. אין בהיר מכך. אין עמוק מכך. 

אחד מהקטעים היפים והעמוקים שיצא לי לתרגם לאחרונה נוגע בשאלות אלה. זהו קטע מתוך שיחה המופיעה באוסף דרשותיו של איהי דוגן. להלן קטע קצר מתוכה, בו דוגן מסביר על אודות אופן הנשימה שלמד ממורהו רוּגִ'ינְג 如浄 בעת הישיבה. 

מקור:

Kagamishima Genryū 鏡島元隆, ed. Eihei kōroku 永平広録 2. In: Genbun taishō gendaigoyaku Dōgen Zenji Zenshū 原文対照現代語訳道元禅師全集 11 (Tokyo: Shunjūsha, 2011), pp: 113-4

על הנזיר בישיבתו לייצב תחילה את גופו, לזקוף את גבו ולהסדיר את נשימתו ואת תודעתו. במסורת הרכב הקטן נהוגות שתי דרכים: ספירת נשימות והרהור במזהמים. תלמידי הרכב הקטן סופרים את נשימותיהם כדי להסדיר את נשימתם, ואילו במסורת האבות והמורים הלימוד שונה לאין ערוך.

אחד מאבותינו אמר: "גם אם מתעוררת בך תודעתו של שועל לבן ופראי, עליך להימנע מאימוני השליטה בה, כפי שנהוג בשני הרכבים".

גם במסורת הרכב הגדול נהוגה שיטה לייצוב התודעה והנשימה, והיא ההבחנה מתי נשימתנו ארוכה ומתי היא קצרה; מתי היא מעמיקה עד לתחום הבטן התחתונה ומתי היא שבה ועולה עד ליציאתה. השאיפה והנשיפה משתנות בכל פעם, אך שתיהן נובעות מתחום הבטן התחתונה. […] מורי נהג לומר: "נשימתי מעמיקה אל הבטן התחתונה, אך אינה באה משום מקום. לכן נשימתי אינה ארוכה ואינה קצרה". כך אמר מורי.

אם מישהו ישאלני כעת מה הייתה שיטתו של מורי בעת ישיבתו, כל שאוכל לומר הוא כי שיטתו אינה של הרכב הגדול, אך גם לא של הרכב הקטן. עוד אומר כי שיטתו אינה של הרכב הקטן, אך גם לא של הרכב הגדול. אם אדרש שוב לבאר את שיטתו של מורי, כל שאוכל לומר הוא כי שאיפה ונשיפה אינן ארוכות ואינן קצרות.

  • אב הזן אליו דוגן מתכוון הוא נָגָּרְג'וּנָה, בן המאה השנייה לספירה לערך. דוגן מצטט מתוך החיבור המיוחס לו (Mahāprajñāpāramitāśāstra). 
  • "שני הרכבים" (נִיג'וֹ, 二乗) – סיווג סוטריולוגי רווח בכתבי המהאינה. הכוונה ל"רכב השומעים", קרי רכב התלמידים המאזינים לדברי הבודהה (שוֹמוֹנְג'וֹ, 聲聞乘, סנסקריט: śrāvakayāna), ורכב "הזוכים להתעוררות בחסד הנסיבות", כלומר המתעוררים בחסד ההתהוות המותנית וסגולות הסיבתיות (אֶנְגַקוּג'וֹ, 縁覚乗, סנסקריט: pratyekabuddhayāna). רכבים אלה זכו לביקורת במרוצת הדורות, שכן האידיאל המכונן להם הוא התמרה מוחלטת בעבור שחרור והטבה בלעדית עם העצמי (גִ'ירִי, 自利, סנסקריט: ātmârtha), ולא שיבה ושכינה בסמסרה בעבור שחרור האחר ("רכב הבּוׁדְּהִיסָטְוָוה", 菩薩乗, סנסקריט: bodhisattvayāna). הדיאלקטיקה בין שחרור מכשורי-פרטי לבין שחרור אשר אינו רק מכשורי ואתי בבסיסו, היא מהגורמים לריבוי הקולות המאפיין את בודהיזם המזרח-אסייתי ותפישות השחרור השונות בו. 

מקומה של הפרשנות בהיסטוריה הבודהיסטית

ביום שישי ה-28 בחודש, יתקיים מפגש בסדרת "שבילים רבים" בסמינר הקיבוצים, אשר יוקדש לשאלת הפרשנות לטקסטים בודהיסטיים וכן ישמש כהשקה לספרו החדש של אבי פאר: "שמעתי את הבודהה שר: פרשנות לטקסט הבודהיסטי שירת הארה". לפרטים מלאים ולהרשמה לחצו כאן.

להלן מצורף נוסח מקוצר של ההקדמה שהיתה לי הזכות לכתוב עבור ספרו של אבי. שאלת הפרשנות בבודהיזם (הנוגעת גם לסוגיית התרגום) קרובה מאד לליבי, ואני בטוח שהספר, כמו גם המפגש עם החברים בעוד כשבוע, יועילו לרבים.

———————————–

מקומה של הפרשנות בהיסטוריה הבודהיסטית

איתן בולוקן

למן ראשיתה במאה השישית לפנה"ס, התהוותה הדרך הבודהיסטית כמסורת רבת פנים וסגנונות. חלק ניכר מהלימוד הנדרש בה היה ונותר עיסוק חוזר ונשנה בהשקפות היסוד, בדרכי האימון, באידיאלים השונים וכן בדמויות המכוננות שלה. המונח העתיק סָטִי (בשפת פאלי) – המתורגם לרוב כקשב ותשומת לב – מקפל בחובו גם משמעות אטימולוגית המאפשרת לתרגמו כהיזכרות ואף הרהור. כלומר סטי הוא תשומת לב, מודעות והיזכרות מתמדת בדהרמה: בדבריו של הבודהה, בהנחיותיו ועיקרי משנתו. לכן סטי אינו רק איכות אפיסטמית או פסיכולוגית, אלא גם הנחיה אתית: יש לזכור ולהרהר בדרך. האיכות הזוכרת – הלגיטימציה לזיכרון חי וללימוד נמשך של העיקרים – היא איכות יצירתית וחיונית שעיצבה את התרבות הבודהיסטית, על שלל זרמיה וסגנונותיה, כתרבות פרשנית.

במרוצת הדורות, נחלקו ביניהן האסכולות שונות בדבר האופן הראוי בו יש לפרש את דברי הבודהה. היו שגרסו כי מאז מותו נשמר רצף סדור של מסורת מהימנה השמורה בדרשותיו, כפי שכונסו בקאנון הפאלי. קאנון זה, המוקדם ביותר המוכר לנו, הובן (ועודו מובן) כאוצר ידע המכיל את התורה בשלמותה. בהתאם, מלאכת הפרשנות הראויה לקאנון הובנה כהבהרה חוזרת ונשנית ופירוט של אותו ידע ראשוני. כלומר, פרשנות הובנה כגילוי חוזר של העבר, ולאו דווקא כיצירה של ידע חדש. באופן טבעי, גישה פרשנית זו גררה אחריה גם תפיסת סמכות, שראתה בקדמות בזמן קריטריון פרשני מכריע.

עמדה פרשנית גמישה יותר מופיעה בכתבי אסכולות הבודהיזם המזרח אסייתי (חלק מבודהיזם "הרכב הגדול", המהאיאנה). כמובן, גם אסכולות אלה הקפידו על חשיבות הקאנון הפאלי כמקור ראשוני ומכונן לדרך, אך בו-בזמן אפשרו מרחב פרשני נדיב, ולעיתים אף חתרני, אשר אינו נותר כבול לעבר. כאן הובנה מלאכת הפרשנות כתהליך יצירתי שמבנה סגנונות, דעות, השקפות ואף אידיאלים חדשים, גם אם אינם מתיישבים בהלימה חלקה עם הקריטריונים המסורתיים. במובן עמוק, הקריטריון הפרשני נתפס ככיבוד ההווה, בעוד סמכותו של הפרשן נובעת מבקיאותו, יצירתיותו והאופן המיומן בו הוא משלב בין העבר לעתיד. מבחינה מושגית, הפרשן נדרש לשלב בצורה מיומנת בין 了義 (מהתרגומים לסינית של המונח nitartha בסנסקריט), כלומר הסבר מפורש, נהיר וסדור, לבין 不了義 (תרגום המונח neyartha), כלומר הסבר עמום, הכולל רמיזה – כזה אשר נמנע מחתימת הפרשנות במסקנה חד-משמעית.

דוגמה למתח היצירתי שאפיין את המעבר הדיאלקטי בין הגישות השונות, אשר שתיהן מתקיימות בצורות ועוצמות שונות עד היום, בא לידי ביטוי באוצר המילים בו השתמשו נזירים מלומדים של הבודהיזם הסיני והיפני כדי להגדיר את פרשנותם.

החל מסוף המאה החמישית, אנו עדים לתפוצה רחבה של כתבים שבכותרתם מופיעה הסימנית 疏 אותה ניתן לתרגם כביאור, חשיפה ופרשנות. כתבים אלה נסובו סביב טקסט מרכזי (סוטרה, אוסף תקנות, רישום דרשות וכולי) והכילו התייחסות מקדימה מאת הפרשן, אשר כללה אזכור להקשר הדתי בו הוא מבקש לעסוק, וכן חלוקה סדורה של כתב היד הראשי לפרקי דיון נפרדים. פעולתו של הפרשן תוארה לרוב במונח 解釋 שמשמעותו ביאור ופירוט, ומטרתו הייתה 釋義, כלומר הבהרה וחילוץ של עיקרי הטקסט. מבין הכתבים הידועים והחשובים לגישה פרשנית זו, ניתן לציין את שלוש הפרשנויות הסיניות ל"התעוררות האמונה במהאיאנה"[1], וכן את כתב הפרשנות לסוטרת "רשת-ברהמה" – הטקסט המרכזי לאתיקת הבודהיסטווה בבודהיזם המזרח אסייתי.[2]  

בנוסף, כחלק מהלגיטימציה הפרשנית היצירתית שנתנה לפרשן המהאיאני, אנו עדים למתודולוגיה אשר מאפשרת לו לערוך במודע ובמוצהר את טקסט המקור המסועף אליו הוא נדרש, וליצור מתוכו כתב-יד מתומצת. כתבי פרשנות אלה צוינו בקטגוריה הרווחת 抄經 שמשמעותה עיבוד של סוטרה, או של כל טקסט מרכזי, לכדי כתב יד מקוצר בו מופיעים אותם פסוקים נבחרים שהפרשן מצא לנכון ללקט ולהדגיש.  

החל מהבנת המונח סאטי כהרהור וזכירה, דרך הבנת המונח אוּפָיָה – הפדגוגיה הבודהיסטית – כמתודת הסבר ובאור גמישה ויצירתית ועד לפריחת הספרות הדיאלוגית של חכמי הצ'ן והזן, ההיסטוריה הבודהיסטית מלמדת אותנו כי פעולת הפרשנות היא תנועה חוזרת ונשנית בין נאמנות כנה לדברי העבר, שינונם והוקרתם, אך גם העזה יצירתית למתן ביטוי חדש אל נוכח ההווה.

חירות פרשנית אינה לגנאי ולמידת העבר אינה לעול. זה עורק החיים של המסורת הבודהיסטית, ויתכן של כל תרבות עתיקה באשר היא: לא להקריב את העתיד על מזבח העבר, ולא לכפור בעבר למען אוטופיה עתידית.

[…]


[1] אלה הן ה-大乘起信論義疏 מהמאה השישית, ה-起信論疏 מהמאה השביעית וה-大乘起信論義記 מהמאה השמינית.

[2] ה-梵網經菩薩戒本疏.

מנג'ושרי – בודהיסטוות החכמה (גם זו העיונית)

סימני המציאות

לפני כשבוע השתתפתי במפגש נוסף מסדרת "שבילים רבים – דהרמה אחת", שנערך בסמינר הקיבוצים. נושא המפגש הפעם היה שלושת סימני המציאות, ויחד איתי השתתפו סטיבן פולדר, שלמה בזם ונעמה אושרי. כאן  תוכלו לראות את כל ההרצאות מהאירוע.
את שיחתי הקדשתי לעיון בכתבי אסכולת הלוטוס של הבודהיזם הסיני והיפני ובאחד מחיבוריו המרכזיים של מורה הזן דוגן, ובאופן בו אלה מתארים את מה שנתפש כיום באסכולת הזן כ"חותם הרביעי", הלא הוא סימן הככות (המציאות כשלעצמה), שהשפיע בצורה עמוקה על תפיסת השחרור באסכולות הבודהיזם המזרח-אסייתי. להלן תיעוד דבריי.




וכאן ניתן לצפות בסבב השאלות-תשובות

סיפורו של דוגן – שני קטעים מתוך סדרת הרצאות

שני קטעים מתוך קורס שנערך לפני כשנתיים באוניברסיטת ת"א.

תודה לאבנר שנהב שהקליט ושלח אלי את הקבצים לאחר עריכה. העליתי אותם לאתר Soundcloud כדי שיהיו זמינים להאזנה לכל מי שחפץ בכך.

קטע 1 – הדיאלוג המשוגע של דוגן עם מורהו רוג'ינג

קטע 2 – חזרתו של דוגן ליפן, ראשית דרכו ושיר הפעמון