מרֵיקוּת גדולה לנדיבות גדולה

באסופת כתבי סוֹטוֹ זן ללימוד ושינון יומיים (曹洞宗日課経大全) ישנו קטע קצר שמכנס כמה פסוקים שלקוחים מספרות "החכמה השלמה". שמו "מקטע לזמרה במהלך קריאה ברצף של כתבי החכמה השלמה הגדולה" (大般若経転讀中唱文). זה קטע זמרה קצר ומהיר. לרוב, עוברים עליו בשינון מבלי להתעקב על משמעותו. עם זאת, בעיני הקטע הוא לא פחות מאשר סיכום, ואולי אף זיקוק, של אחד מהעקרונות המהאינים המרכזיים – תורת הריקות. במובן זה, ישנו דמיון מעניין בין הקטע הקצר ובין, למשל, סוטרת הלב (לקריאת עיבוד ספרותי של הסוטרה לחצו כאן). הדימון כה מורגש, עד כי אני מכנה את הקטע "ליבה של סוטרת הלב".  הנה התרגום לצד המקור:

諸法皆是因縁生。因縁生故無自性。無自性故無去来。無去来故無所得。無所得故畢竟空。畢竟空故是名般若波羅密、南無一切三宝、無量広大、発阿耨多羅三藐三菩提。

כל התופעות מתהוות מסיבות ומתנאים. היות ומתהוות מסיבות ומתנאים, הן נעדרות מהות עצמית. היות ונעדרות מהות עצמית, אין הן באות ואין הן הולכות. היות ואין הן באות ואין הן הולכות, לא ניתן להשיגן. היות ולא ניתן להשיגן, הן ריקות לגמרי. היות וריקות לגמרי, אנו מכנים זאת כשלמות החכמה. נַאמוּ ["הלל"] לכל שלושת האוצרות; אדירים לאין שיעור; התעוררות שלמה שאין נעלה ממנה.

**

הפסוקים שיוצרים את הקטע הקצר אך העמוק הזה לקוחים ממגוון כתבים מהאיניים. למשל הפסוק "כל התופעות מתהוות מסיבות ומתנאים" נמצא בתצורה מעט שונה (一切法皆是因縁生) בכתבים הסיניים של אסכולת "דרך האמצע" וניתן גם לאיתור ב"סוטרת הלוטוס" (הפרק על אודות אוולוקיטשווארה). הפסוק "היות ומתהוות מסיבות ומתנאים, הן נעדרות טבע עצמי" לקוח מתוך "הסוטרה הגדולה של החכמה השלמה" (Mahāprajñāpāramitā-sūtra) המשויך לנגרג'ונה. כך שניתן לראות היטב כיצד הקטע משקף את עיקרי "החכמה השלמה", שאחת מבשורותיהם המרכזיות היא כאמור משנת הריקות.

אחד מהביטויים המעניינים בקטע (ואשר מופיע גם בסוטרת הלב) הוא 無所得 (יפנית: מוּשוֹטוֹקוּ), שפירושו המילולי הוא "אין כל הישג". תרגום אפשרי נוסף לו הוא "אין אפשרות לאחוז" או "אין כל אפשרות להחזיק ב…", ואף יתכן גם "אין כל דרך לדעת" או "אין כל דרך לתפוש", אם מרחיבים מעט את התרגום למשמעויותיו האפיסטמולוגיות של הביטוי. ברבות הימים, המונח הפך לאחד מהמרכזיים בהגותו של מורה הזן דוֹגֶּן (1200-1253) כמו גם של מורים רבים אחרים בהגות הזן היפנית, והסוֹטוֹ בפרט.

יפה לראות כיצד קטע הזמרה הקצר הזה, ממש ליבה "הריק" של ספרות החכמה השלמה, אשר בשורתה המרכזית היא "ריקות", מיושם, מושר, נלמד ונהגה בקול ובמעשיהם היומיים של המתרגלים. במילים אחרות: יש מן היופי (ויתכן אף מן האירוניה) שמקטע ספרותי אשר מצביע אל עבר ריקותה של המציאות הוא זה המאשרר אותה. את הדיאלקטיקה הזו מכנים במגוון שמות בהגות המהאיאנה ("ריקות וצורה", "מהות ותפקוד" וכולי). המדרון החלקלק של מחשבת הריקות מביא אל המישור הגדול והמכיל של החמלה. בעוד החכמה מצביעה אל עבר הריקות, החמלה קדה בתודה אל האצבע המורה, אבל יודעת שזו רק אצבע אחת מבין שלל האצבעות.

באותו האופן, נאמר כי "אין כל הישג" בתרגול, אך חווייה זו, של "אין כל הישג" הופכת בעצמה למושא ההתכוונות וההשגה של המתרגל. כלומר המתרגל, בצורה אבסורדית, מתכון/נת "שלא להשיג". זה כמו לדרוש ממישהו או מישהי להתכוון שלא להתכוון. הרי זו טאוטולוגיה חריפה, ואם להשתמש באוצר המילם הצ'אן והזן בודהיסטי, הרי שזו בעצם אינה טאוטולוגיה כי אם "קואן".

הביטוי "אין כל הישג" לא אומר שאין הישג לאימון, אלא מצביע לכך שלכל דבר (כולל האימון) ישנם אין-קץ הישגים. בכך מהווה הביטוי "אין כל הישג" שער למתרגל לממש את תרגולו מבלי לתחום אותו לתוצאה אחת ומובחנת, ובכך מבלי לאחוז בתוצאה בלעדית לו. "אין כל הישג" משמש כמבע ביצועי (פרפורמטיבי) – המזמין את המתרגל לחוות את מציאות התרגול ברגע תרגולו אותה, ברגע מימושה. במובן זה, "אין כל הישג" אינו הנחייה אינפורמטיבית לתרגול (אינו עונה על השאלה "כיצד לתרגל?"), אלא מבטא הלך רוח שיכול ללוות כל תרגול. בהגות המהאיאנה,  יש המכנים זאת נדיבות.