Of all conceivable forms of enlightenment, the worst is what people call the Inner Light. Of all the horrible religions the most horrible is the worship of the god within […]. That Jones shall worship the god within him turns out ultimately to mean that Jones shall worship Jones. […] The mere pursuit of health always leads to something unhealthy.
(G.K. Chesterton, Orthodoxy, 1908)
המילים הנוקבות האלה ריחפו מול עיני היום בבוקר, בחנות ספרים הסמוכה לכיכר רבין. אני לא חסיד של צ'סטרטון ואפולוגטיקה קתולית. רחוק מאד מכך. יחד עם זאת, אני בהחלט חסיד של דיוק ההבחנה והידוק השפה, ואת אלה אני מוצא בציטוט שמובא כאן.
ומדוע עלו בי מילים אלה, דווקא בשעת בוקר ודווקא בחנות ספרים? התשובה הפשוטה היא מפני שאני מוצא בהן ציפוף מרשים למשמעות רחבה ופרובוקטיבית הרבה יותר. יש בהן אסתטיקה מושכת של ניסוח נוקב של דברי ביקורת, גם אם חסרי חמלה בנחרצותם.
תשובה מורכבת יותר היא, שמילותיו של צ'סטרטון מבטאות יפה את הדרוש לנו בבואנו לכל חנות ספרים, או ביושבנו באוטובוס שמסיע אותנו אל חנות הספרים, או בהליכה המדודה על המדרכה מוקדם בבוקר, וכן ביחסנו אל האנשים שאנו פוגשים ממש בתוך חנות הספרים: עלינו לפנות אליהם. כלומר, עלינו להתפנות – ולו לכמה רגעים – מהכפייתיות של העיסוק בעצמנו. לאפשר את המעבר העדין מעצמי לציבור. מעבר אשר בעיני הוא אחד מהמאפיינים הבולטים למה שאנו מבינים כתרבות.
מרחב ציבורי הוא מרחב של פגישה חוזרת ונשנית. מרחב שמקיים אמנה לא מנוסחת בין פרטים. כשאמנה זו לא ממומשת מתקיים רק אותו עצמי שהולך עם עצמו בעצמו וכן – לרוב – רק למען עצמו. קשה מאד לחיות כך כציבור וכחברה. גם התרבות מושפעת מכך ומקבלת לבסוף את פניו של העצמי האחד, בין אם דמות ובין אם רעיון. בין אם נתניהו ובין אם כוח הזרוע וכוח הקנייה (כידוע, הדמיון בין אלה גובר והולך).
הסיבה למחשבות אלה, כאמור, היא חנות ספרים קטנה ליד כיכר רבין. אך יותר במדויק: תחושותיי אל נוכח מדפי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה הרבים, אשר מתחברים בצורה מעניינת למדפי ספרות השיפור העצמי והניו-אייג', הלא הם הארכיון הבולמי של הריתוק העצמי.
אם הייתי צריך להמר, הייתי מנחש שספרות העזרה העצמית, השיפור העצמי, טיפוח העצמי וההעצמה העצמית, נמכרת היטב. זה ניחוש קל למדי. כסף קל. ספרי ההיסטוריה, מדע המדינה, חקר הספרות שלא לדבר על ספרי התיאולוגיה והשירה (וכן רוב ספרי הפרוזה) אינם זוכים ליחס חם שכזה. הם אינם הצלחה מובטחת. אם להשתמש במילותיו של הרב קוק, אין באחרונים המודרים את אותם "אורות גאולה" הזורחים ממדפי העיסוק העצמי.
מכיוון שמרחב ציבורי משקף יחס למרחב פנימי ולהיפך, טוב אם נקיים אתיקה של ענווה מול עצמנו. רוצה לומר: אנחנו לא הבעלים של הסיפור (ואין בכוונתי לרמוז שלסיפור יש בעלים מוגדרים, מה שבטוח אנחנו לא הם). הנה הצעה לענווה שכזו: באולם חשוך או בפגישת עבודה, יש לכבות את הנייד. בעולם הספרות יש לשמור על כתבי השירה.