קטגוריות
חמלה כללי שירה תרגום תרגומים

הברור מאליו

אחד מהביטויים החביבים עלי בשפה היפנית הוא "אַטַרִי מַאֶה נוֹ קוֹטוֹ" (当たり前のこと). ניתן לתרגמו כ"מובן מאליו", "ברור מאליו" או "דבר-מה ידוע ומוכר". אך מעבר להיותו ביטוי שגור בשפה המדוברת, הוא טעון בחוכמה קיומית עתיקה, כזו שכלל אינה ברורה מאליה. שכן, אם חושבים על כך, מהו הברור מאליו? 

הברור מאליו הוא את. הברור מאליו הוא אתה. האין-סוף הקונקרטי שהוא את. האין-סוף הקונקרטי שהוא אתה. כולנו ברורים מאלינו. אין דרך לחמוק מעצמך כי האמת הזו, כלומר היותך-עצמך, כוללת גם את הניסיון שלך לחמוק ממנה, כלומר את הניסיון שלא להיות עצמך. "כל המתרחש הינו ידוע ומוכר כוורד באביב וכפירות בקיץ", כתב מרקוס אורליוס (מחשבות לעצמי. תרגום: אברהם ארואטי).

מילותיו האחרונות של מרקוס אורליוס (אז'ן דלקרואה)
מילותיו האחרונות של מרקוס אורליוס (אז'ן דלקרואה)

ברור מאליו שכולנו מנסים, בשלב כזה או אחר, שלא להיות מי שאנחנו. יתכן וזה אחד ממאפיינה הבולטים של הנפש: הרצון לפריצה; להיות מישהו אחר. ההיסטוריה העתיקה של התשוקה. כי קשה, ומורכב ומפתה שם בחוץ. שהרי מה נעשה אם לא נשתנה; אם לא "נמצא את עצמנו" במקום אחר בעוד שעה או שנה? לא לחינם נפוץ מטבע הלשון "בואו נתקדם". הרי זה מה שאנחנו עושים. אתוס הפרקטיוּת מרחף מעל המים והמים עצמם מותפלים. להתקדם, להשיג ולהצליח. אז אנא התפתחו, חפשו, מפו, גלו, השיגו וגאלו את עצמכם. 

למעשה, אחד מהדברים הכי לא ברורים מאליהם, כלומר דבר נדיר בפני עצמו, הוא רגע ההיוודעות לכך שאיני יכול להיות אלא מי שאני. החל מלבטי הלב המטגן בלהט החרטות ועד לזקיפות קומתו של האגו: לא משנה כמה אנסח את מאמצי כ"התפתחות" ו"תהליך", בסופו של דבר איני אלא מי שאני בהכרחיותה המידית של הדמות הכה מוכרת, הנשקפת בראי.

זהו רגע של ענווה גדולה, החותרת תחת ההיבריס האובססיבי של תרבות השיפור עצמי וההעצמה העכשוויים. בפרפרזה לדבריו של מישל דה מונטין על מהותה של פילוסופיה: ללמוד כיצד לחיות פירושו להמית את הצורך לברוח מעצמנו. סוקרטס, כפי שתועד בדיאלוג פיידון לאפלטון, אמר: "מתאמנים הפילוסופים האמיתיים בכך שיהיו מתים" (תרגום ליבס, 67-8). בהמשך הדיאלוג אנו למדים כי כוונתו למוות הנעוץ בהשגת הסגולה הטובה, התבונה, האומץ ובעיקר – ישוב הדעת. כלומר מוות שפירושו שיבה אל הערכת המופלא שבברור מאליו. אפלטון ראה בפליאה הזו את ראשית הפילוסופיה.

המשורר היפני אִישִיקַווַה טַקוּבּוֹקוּ (1912-1886) כתב:

"כשאני נושם/בוקעת מתוך חזי נהמה/הצליל בודד אף יותר/מרוח חורף קפואה."

בשיר נוסף, סמוך למותו בטרם עת ממחלת השחפת, כתב:

"אני עוצם את עיני/דבר אינו עולה בעיני רוחי/בבדידותי/אני שב ופוקח אותן"  (תרגום: איתן בולוקן).

לא ניתן לחמוק מן הברור מאליו שכן אנו חיים אותו. מבט חטוף בראי, לבד עם עצמי; שעה שקטה באמצע הלילה, לשבת כך בסלון השומם. אני מי שאני. 

תיאורים מעין אלה אינם אטרקטיביים מפני שהורגלנו לסלוד מעצמנו במקום לראות את עצמנו. ב"לראות את עצמנו" איני מתכוון ל"התבוננות" מדיטטיבית או בחקירה אנליטית. איני מתכוון להצצה אל מאחורי הפרגוד הקוסמי או להסקת המסקנה הנצחת. כוונתי בעיקר לנכונות להכיר במי שאנחנו. באתיקה של חמלה ויושרה עצמית ולא של הלקאה עצמית ובהלה ספיריטואלית.

המשורר אישיקווה טקובוקו

כאן מומלץ להיחלץ מלפיתת הכריזמה של המורה הרוחני התורן (או איש המכירות האקראי), וללמוד להתרווח בחיינו כאותו אחד שאינו יכול להיות אלא מי שהוא. אני כותב "להתרווח" לא במובן הפטליסטי, המתיר פריקת עול מוסרית או הקניית פשר נרטיבי אחד וקבוע לחיינו, אלא להתרווח בעיקר במובן הלשוני – הצורך בהרחבת השפה בה אנו מתארים את מה ומי שאנחנו. הרחבת השפה ולא החרבתה.

הנה דוגמה פשוטה. במקום המילה הדרמטית "סבל", שהצרה את המנעד הלשוני, הרעיוני והאסתטי בו הרוחניות העכשווית מנסחת ומתארת את עצמה (ברדוקציה הפסיכולוגיסטית-קוגניטיבית לחוכמת דתות אסיה בתרגומן למערב), אמליץ להשתמש במילים מכוננות ופועלות לא פחות כמו "כמיהה". "סבל" היא מילה חד-משמעית מדי. מוחלטת עד כדי יוהרה. היא רומזת על הצורך במצב כלשהו אחר, חד-משמעי באחרותו לפחות כמוה. כלומר גאולה. צריך לזכור ש"סבל" הוא מושג תאולוגי בבסיסו, גם במסורת הבודהיסטית.

לעומת המילה "סבל", הרי שהמילה "כמיהה" היא אינסופית. היא אינה מבקשת גאולה אלא התנסות, קרבה, רצון טוב ובעיקר את אפשרויותיו של הדמיון. כלומר את בגרותו של האופי ואת חוכמת הניסיון. היא אינה אטומה וחד-משמעית כ"סבל", אלא פתוחה ועמוקה, ובעיקר יפה, כמילות שיר או תפילה.

ספרי השירה – הם שמבהירים עד כמה שפתנו ואוצר דימויינו, ובכך גם חיינו, הפכו לבבואה החלולה של אתוס הפרקטיות, העזרה העצמית וה-Wellness. בהיותם רחוקים מכל טלאולוגיה, ספרי השירה והתפילה, כתבי הווידוי ויומני המסע – ספרות המיתוס והאנקדוטה – הם אוצרות הזיכרון מהם אנו למדים כיצד לנסח את עצמנו ואת עולמנו מעבר להכרח התרפויטי. שכן, מה קורה כשאין מענה? מה עושים כשאין תשובה; כשאין מה לומר?

המשורר הקנדי אירווינג לייטון כתב: "מגרש הגרוטאות קורא בשמי". הוא כתב "קורא בשמי" ולא "מאבחן אותי". איני מתכוון לכך שאבחון הוא טכניקה לא יעילה. אך אני שואל מה השפה שתומכת באתוס של הטכניקה? מה השפה שבה האדם המאבחן מגדיר את מהותו ומטרתו של האבחון ואת מקומו בו? האם יש בה בכלל מקום למילים כמו כמיהה? האם יש בה אפשרות ליופי? האם יש בה כבוד לליריקה?

האם כוונתי לכך שאין התפתחות עצמית? האם אין שינוי? האם תרפיה לא תתכן? ברור מאליו שישנם וכי כל אלה חיוניים. אך יתכן שכל התפתחות מעידה יותר מכל על העצמי שהיה שם עוד בטרם הגדרנו לאן התפתחנו; אותו עצמי שאפשר את "החדש", ושבלעדיו לא היינו מזהים את עצמנו מעברה השני של ההתפתחות (היכן זה?).

אירווינג לייטון

בתפיסת ההתפתחות הזו אין מעמד של חלוקת תעודות סיום. למעשה, אין רגע דל. אלא יש חשיפה של רבדים חדשים, נסתרים, ושל משמעות חדשה באותו עצמי, ועבור אותו עצמי, שאנחנו כל הזמן. כפי שכתב ט.ס. אליוט: "הסוף הוא המקום ממנו אנו באים" (ארבעה קוורטטים, תרגום: אסתר כספי). התפתחות אינה רק מהלך ליניארי. 

לעיתים אנו מתוודעים אל המופלא שבברור מאליו בעמדנו מול נוף בלתי מוכר. לעיתים במהלך שיחות או שתיקות, קצרות או ממושכות. לעיתים לימוד מעורר השראה יכול להניע אותנו אל עבר מה שתמיד היה נוכח ולא ידענו כיצד לראותו או לנסחו. לעיתים גם תחושות של דחיפות והתגברות עצמית, ויתכן שבעיקר התשישות שלאחריהן.

אך יתכן וההתפתחות העמוקה והמזעזעת, ולכן גם החיונית ביותר, היא לדעת כי לרוב, בנוגע לשאלות הנצחיות והבוערות ביותר בנפשנו, פשוט אין תשובה; שאנחנו אף פעם לא באמת יודעים – או יכולים לדעת – מי אנחנו. כל שנותר, כפי שכתב רילקה, הוא הברור מאליו: "לחיות את השאלה, כדי שיום אחד, אולי, […] נחייה אל תוך התשובה."

21 תגובות על “הברור מאליו”

איתן, לכל יצור אנושי יש גן שבו כתוב באותיות של קידוש לבנה:״אתה כמו שאתה זה לא מספיק״.
רק אימון נחוש קבוע ללא לאות..משמיד את הגן הארור הזה.

כמיהה… הלא לגמרי ברורה לנו, יש בה משהו מוסתר ופתוח, ולא מוסבר, יפה ומאיים, תנועה של הנפש שאין לה פתרון, אי שקט שממנו נולדת שירה

כל שהבנתי מלימודי עם מורי, טנדו ניוג׳ו, הוא כי העיניים הן במאוזן וכי האף הוא במאונך .
(כעת) איש לא יכול להטעות אותי. שבתי הביתה בידיים ריקות. בלא שום תורת בודהה.

דוגן
תרגום של איתן בולוקן

המאמר שלך מזכיר לי את הסיפור על האיש שאסף כל חייו פסלים של דרקונים ותמונות של דרקונים וכל דבר שקשור בדרקונים . יום אחד עבר בסביבה דרקון , הסתכל בחלון וחשב : הנה בית של אדם שאוהב דרקונים . האיש הציץ מתוך הבית וכשראה את הדרקון בחלון התעלף מפחד .

כך גם אנחנו מחפשים ומחפשים בחוץ ובסוף כשמוצאים את מה שהיה שם בפנים כל הזמן וחיכה שנכיר בו אנחנו לא תמיד מוכנים לקבל את הברור מאליו .

תודה שרון. אכן כך.
עד היום ביפן, כשנזירים ממסורת הסוטו מנסים לבאר את דרכו של דוגן, הם משתמשים בביטוי: "המופלא שבברור מאליו". זה גם ביטוי קולע לרוח ישיבת הזן שלימד. שכן בזאזן יתכן וכל שמתגלה הוא מה שהיה שם "קודם". רק שאותו "קודם" לא מוגדר כפגם, תעתוע או דבר-מה שיש לגבור עליו, אלא לשבת איתו. להיות עד לו בהווה. לכן גם הביטוי של דוגן "עיניים במאוזן ואף במאונך" קולע לרוח דרכו. בתקווה במהלך שנה הבאה יראה אור ספר תרגומיי לדוגן, הכולל פרקים לביאור מחשבתו. אני מקדיש שם דיון שלם לפסקה הזו מדרשותיו של טנדו ניוג'ו.

איתן היקר, פטרון האמנים, אני מודה לך מעומק לבי על כל מילה במהלך המחייה הזה. דברים מעין אלה כמעט ולא נאמרים היום. תודה על הכבוד הזה, על יראת היופי, על התעוזה, על המרפא.
את דבריך על השירה העתקתי למשמרת.

תודה רבה.
אולי הבנתי לא נכון, אבל המאמר מציע שאם נחליף סבל בכמיהה הגענו לפתרון. כמיהה היא צמא בקונוטציה חיובית, וצמא הוא המקור לסבל. זוהי האמת הנאצלת השניה.
בנוסף קצת קשה לי עם החיפוש אחרי העצמי שנמצא שם כל הזמן ורק מחכה שנגלה אותו, ויכול להיות שגם זה רושם מוטעה שקיבלתי מהקריאה. לפחות לפי הבודהיזם, אין איזה גרעין של עצמי קבוע ובלתי תלוי. להיפך- התפיסה המוטעית שלנו לפיה יש דבר כזה מנוגדת לעיקרון ה"אנאטה" ולכן מחוללת סבל.
אני בהחלט מסכים שהתרגול מביא להבנה לקבלה של מה שבכל זאת קיים שם (אם כי משתנה כל הזמן), כמו גם להבנה שלא לכל השאלות יש תשובות ושזה בסדר גמור לתת להן להמשיך להדהד.
אשמח אם תבהיר.

הי אורן. תודה לך על התגובה.
אבהיר את דבריי: איני כותב כנציג של הבודהיזם, אלא מתוך ניסיוני ולקחיי חיי.
בנוגע למה שכתבת, אני לא מציע להחליף בין סבל לכמיהה, אלא פשוט לשים לב לעד כמה המילה "סבל" הפכה להיות דומיננטית כחלק מהאתוס המערבי של "שיפור עצמי" שמצא משענת נוחה מאד בבודהיזם. ראה למשל עד כמה מילים כמו "צדק", "רווחה", "מחאה", ובכלל – אוצר מילים אתי-חברתי נעדר לרוב מהשיח הבודהיסטי הפופולרי. טענתי היא שהדומיננטיות של המילה "סבל" נובעת מהפופולריות של הפרשנות המערבית לתורות הבודהיסטיות, לאורן חיינו אכן מסתכמים במונח "סבל". בעיני זו אקסיומה חד-משמעית מדי וקלה מדי. לכן הפרשנות שאני מציע היא שונה, ואינה עומדת בקנה אחד עם כתבי הקאנון הפאלי (אלא יותר מושפעת מהבודהיזם המזרח אסייתי והזן). אז אתה צודק – יש בדבריי ביקורת על ההשקפה הבודהיסטית העתיקה. אני חושב שחיינו אינם סבל בלבד – אלא חיינו הם חיינו; לעיתים קל ולעיתים קשה. ויתכן שזה לא קל; יתכן שזה נפלא. חיינו הם בלתי ניתנים לעיכול. בוא לא נצמצם אותם באופן רדוקטיבי ל"סבל" בלבד, אלא ננסה לראות גם חסד, יופי, אינסוף. אפשר כמובן להסכים עם זה או לא להסכים. טענתי היא שהחלטיות ההיגד "חיינו הם סבל" מצמצמת מאד את המנעד הלשוני והרעיוני בו אנו מבינים מה אנו עושים (על הכרית למשל). חיינו הרבה יותר מורכבים ומסתוריים. גם ההנחה שתשוקה היא מקור כל רע היא בעייתית. יש בדרישה שלא להשתוקק פרדוקס שדורות רבים לא צלחו. הגם שיש בדרישה הזו משהו מאד לא חומל ולא אנושי, לפחות לדעתי.

בנוגע לחיפוש אחר עצמי, הרי שסוגיית העצמיות זכתה לפירושים שונים לאורך ההיסטוריה, גם הבודהיסטית וגם המערבית. המחשבה ש"אין עצמי", כמו "חיינו הם סבל", היא עוד אחד מהסיסמאות שירשנו בקלות יתרה מן הבודהיזם הפאלי בגרסתו המערבית. ולראייה: ראה את מגוון הפרשנויות לסוגיית העצמי, החל מכתבי נגרג'ונה ועד לאסכולת "רחם הבודהה". ראה גם את תיקוף ואשרור העולם (והעצמי) שהתרחש במסורות המזרח אסייתיות, למשל בזרם "זר הפרחים" הסיני, שלימד, בין היתר כי היות והעצמי קיים אנו למדים כי אינו קיים; והיות ואינו קיים אנו למדים כי קיים. אפשר להמשיך כך לנצח בפלפולים שונים. זכור גם כי לאורך ההיסטוריה היו רבים שסירבו לומר אם יש או אין עצמי (הבודהה שקימוני שתק כששאלו אותו). לכן, אני מציע לך לא למהר ולוותר על עצמך.
אני ממליץ לך להאזין לשיחה הזו, שנתתי לפני כמה זמן בנושאים אלה.

איתן היקר, הבודהה הבטיח הארה למי שמטמיע את ארבע האמיתות.
נזיר שהתחייב ללכת בדרך זו, נדר לוותר על תשוקה ועל כל נגזרותיה(כמיהה, ערגה, סגידה..).
יש גם מוטציות לבודהיזם המקורי, עתירי דמיון, יצירה, אומנות וכמיהה, אך שם אף אחד לא מבטיח שגלגל ההתהוות המותניית יעצר מלנוע לתשוקה, האחזות, התהוות, זקנה חולי וסבל. זו בחירתך.
תודה

תודה על תובנותיך גדעון. כמה הבהרות:
1. הבודהה לא הבטיח "הארה", אלא אם כבר "התעוררות".
2. הפרשנות להתעוררות שהבודהה הבטיח (כלומר משמעותה ותוכנה) היא רבה ומגוונת. לא לי ולא לך החותמת לפירושה.
3. אני מציע לך לבחון היטב את מה שאתה מכנה "בודהיזם מקורי" לעומת "מוטציות" שלו. הייתי מצפה למינימום של ענווה מתלמיד וותיק כמוך.

איתן, נדמה לי שהבודהיזם על כל זרמיו יסכים שהתעוררות היא הכחדת הסבל. בודאי אתה, שהמרכיב המוסרי של התורה הוא אמות הסיפים של תרגולך, תסכים שנזיר תרוואדי ימנע עצמו מכל כמיהה(אחד מחמשת המכשולים). אין פלוגתא ביננו שנחמד להיות נזיר זן שמואס ברסן ״המתומן״ ובוחר לתת דרשה בבית מרזח נידח לתריסר פרוצות הפלך. בצניעותי אתוודה שאני יותר בעל בית-המתרגל זן (מנזיר יער מזרם ״הזקנים״ )תוך וויתור מודע על התעוררות.

אין ספק שהמונח "סבל" מרכזי ואף מכונן לבודהיזם, אך אני טוען בפשטות שהפשר שהעניקו לו האסכולות השונות, כלומר למשמעות תפיסת השחרור, היא רבת פנים ואינה עקבית. כלומר הטענה "התעוררות היא הכחדת הסבל" אינה ברורה מאליה, ומעידה יותר מכל על התוכן שאנו יוצקים לתוכה היום, בעיקר לאור הבודהיזם המודרני (שהוא באופן אירוני בעיקרו תרוודי או טיבטי). הסוגיה הזו ידועה במחקר כריבוי המשמעויות ל"תמונות השחרור" השונות שמופיעות באוצר הכתבים הבודהיסטיים, וכן בפשר השונה שהאסכולות השונות העניקו לאידאל הסוטריולוגי (כלומר תפיסת הגאולה) של הנירוואנה. בכלל, זה כלל גדול בחקר הפרשנות: ככל שמונח כלשהו הוא מרכזי יותר למסורת, כמו המונח נירוואנה, כך יש ריבוי פרשני באשר למשמעותו. לכן הטענה "התעוררות היא הכחדת הסבל" היא פרוצה, שכן הפשר שלה יהיה שונה בזרמים, תרבויות וזמנים ושפות שונות. והרי בודהיזם הוא תרבות פרשנית. ובנוגע למרכיב המוסרי, שאני אכן מצדד בו, הייתי מסתייג מהמילה "תרגול". הייתי פשוט אומר שמוסר ואתיקה קרובים לליבי לא פחות מאשר כל מרכיב רוחני אחר.

איתן, פעמים בודדות (אם בכלל) חוויתי לשבריר שניה ״שחרור״(ג׳אנה רביעית). כל הפרשנויות לשחרור שהיו לי התפוגגו. נדמה לי שמי שמעונין בשחרור בלתי הפיך(אני לא) מומלץ שיפסע בדרכו של שקיאמוני:השקפה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, מעשה נכון, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, תשומת לב נכונה, ריכוז נכון.
תודה על סבלנותך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *