יתכן והשאלה המכרעת בחייו של אדם היא השאלה המוסרית. לא הרוחנית, לא המטפיזית ולא הדתית. כל השאלות הללו נובעות מהשאלה המוסרית, מקופלות בה ומעוצבות לאורה. מדוע? מפני שעצם הצבת השאלה המוסרית וההתמודדות עמה מזינה מניה-וביה את חייו של אדם בתוכן חיוני, לרוב מערער, שדורש את בירורן, או לפחות את ניסיון בירורן, של כל יתר השאלות. השאלה המוסרית היא ראשיתה של הדרך, לא מסקנתה.
השאלה המוסרית אינה גחמה פילוסופית או שעשוע אינטלקטואלי. היא בחירת כיוון. כיוון אשר אינו אלא השאלה המוסרית עצמה. לשאול: "מהו הטוב?" פירושו לפקוח עיניים. לשוב ולשאול זאת פירושו להיות מוכן לטעות. הנכונות לטעות פירושה לבקש את הטוב, ובקשת הטוב היא מלאכה שמבהירה את המרחק שנותר לנו (לעד) מאותו "טוב". המרחק נותר אך אנו לא מוותרים על הצעידה.
הטוב הוא אופק. הוא בלתי מושג. ובכך הוא קדוש. כמו הציווי "לא תגנב". ובהליכתנו לקראת האופק הזה, מתבהרות ולו במעט גם כל יתר השאלות, המעמידות עצמן פעמים כה רבות כעדיפות על השאלה המוסרית. במובן הזה, השאלה המוסרית אינה נפרדת מהשאלה הדתית או הרוחנית, אלא יתכן והיא השער ההכרחי לה.
ושמחת בחגיך. אם נעז ונשאל "מהו הטוב?" השמחה תגדל גם אם לא נחוש זאת. וזו שאלה הכרחית לישראל של הזמן הזה.
לפני כמה שבועות כתבתי כאן על פעילות שהצטרפתי אליה בצפון הבקעה, ואשר אורגנה על ידי החברים מ"דהרמה מעורבת חברתית".
פיתוח מודעות למתרחש כמה קילומטרים מכאן, לסבל ולתסכול המתמשכים של אוכלוסיה נטולת זכויות, הוא חלק בלתי נפרד מהרצון שלנו ליצור דיאלוג, לראות בעצמנו ולחשוב יחד מה ניתן לעשות. יתכן כי בשעה זו, רוויית הסבל והציניות, פיתוח המודעות לנושא דרך למידת הנתונים והתנסות אישית בשטח, הם אופני הפעולה ההולמים ביותר.
רבים שואלים אותי "מה למדיטציה ולפעילות חברתית?". תשובתי היא כי פעילות חברתית, במובן של מודעות למה שקורה ונכונות לצאת מהנחות המוצא השגורות תוך היווכחות אישית בשטח – היא מדיטציה עמוקה מאד. בסופו של דבר, לא יתכן מענה לסבל מבלי להיוודע אליו. וכדי להיוודע אליו, יש לבוא במגע – לראות בעצמנו. במובן זה, מדיטציה אינה אסקפיזם. במובנה העמוק היא חייבת לכלול גם היבט של אקטיביזם.
אני שמח לבשר שהפעילות החשובה של דהרמה מעורבת חברתית נמשכת. הפעם לא יכולתי להצטרף, אך ביום שבת 1.7.17 פעילים של דהרמה מעורבת חברתית, יחד עם פעילים מארגון תעאיוש ופלסטינים מצפון הבקעה, החלו בפרויקט לשיקום נביעות מים שמשמשות את הקהילות החיות לידן.
קהילות פלסטיניות רבות באיזור צפון הבקעה אינן מחוברות לרשתות החשמל והמים (בשונה מההתנחלויות הסמוכות להן), וישראל מסרבת בעקביות לחברן לתשיות בסיסיות אלה. בהקשר זה, הפעילות של דהרמה מעורבת חברתית היא חשובה מאד וחיונית ללמידת הנושא. עדויות מחממות לב אודות כך ניתן לקרוא בסיקור הזה.
פעילות שיקום נביעות המים מתרחשת בתקופה עמוסת אתגרים. לדוגמה, כפי שדווח באתר "בצלם", בתחילת החודש הגיעו כוחות המנהל האזרחי והצבא לקהילת ח'ירבת תל אל-חימה שבצפון הבקעה, והחרימו שני לוחות סולאריים של חמש משפחות, המונות 25 נפשות (בהן 15 קטינים). עוד דווח כי בחודשיים האחרונים פשטו כוחות ישראליים על שתי קהילות פלסטיניות בבקעה, עקרו והחרימו עצי זית ודקלי-תמר והשחיתו שדות ומרחבים חקלאיים – כולם באדמות בבעלות פלסטינית פרטית.
העובדות מדברות בעד עצמן: כיום, רק חלק מזערי מאדמות הבקעה נותר בידיים פלסטיניות, אך עקירת המטעים והרס שטחי החקלאות ממחישים כיצד ישראל מתנכלת גם לבעלי האדמות הללו. אני ממליץ מאד לקרוא את הסקירה המקיפה על המתרחש בשטח C, כולל מצבן של הקהילות הפלסטיניות בצפון הבקעה, כפי שמפורט כאן.
כפי שכתבתי בעבר, כל ביקור בגדה ובצפון הבקעה מהווה עדות חיה, הבעת רצון טוב, השתדלות והזדהות. זוהי הצהרה על כך שישנן תופעות אותן אנו לא יכולים, ולא מוכנים, לקבל. אל נוכח האלימות, הנישול, הגניבה והשקר מהם סובלים הפלסטינים בגדה, יש צורך בסולידרית עמם.
כידוע, המתרחש בגדה משפיע ישירות על המתרחש בתוך ישראל. כל עוד נכפה שלטון אלים על רבבות אזרחים נטולי זכויות, נתכחש לזכותם להגדרה עצמית ולריבונות ונגייס את מיטב הכוחות הכלכליים, הצבאיים והנפשיים כדי לשמר את הכיבוש – כך נראה: ישראל של כוחניות, סקטוריאליות, ציניות, חרדה מתמדת ואף יאוש. כל עוד נפעל באלימות על אחר, האלימות תהפוך לשגרה. תהפוך לשפה שגורה.
הפעילות הברוכה של דהרמה מעורבת חברתית והחברים הנוספים, היא קרן אור בתוך המורכבות הזו. קרן אור דקה ועדינה אך מאירה היטב.
אני מדמיין עצמי בשמש הגדולה. את ראשי הקירח בבוהק הצורב של שעת צהריים. אני מדמיין את החיפוש המתיש אחר צל. את ההפוגות הקצרות שבהשענות על עץ או לצד קיר של בית. אני מדמיין את הלאות שמלווה כל תנועה בחום. את הנחמה שבשטח מוצל, שהולך וקטן עם תנועת השמש.
אני מדמיין את הדממה הזו, שבאה עם הפסקות החשמל. 20 שעות ביום בלי חשמל. ואת המחשבה: אין מאוורר, אין מזגן, אין מקרר. ככה זה. אין לנו קול. אני מדמיין את כל אלה ויודע שלרבבות זוהי מציאות.
עזה.
"למה הישראלים לא באים לכאן לראות את מה שקורה?". זו שאלה שחוזרת על עצמה רבות במפגשים עם תושבי הגדה המערבית. זו גם שאלה מתבקשת. הסכסוך הישראלי-פלסטיני נוגע לשני הצדדים: הוא משפיע על אורחות חייהם, על כלכלתם, על המגמות התרבותיות שמעצבות אותם ויש לו מחיר נפשי – כמו פיזי – שנפרע לאורך עשרות השנים. לכן ניתן היה לצפות כי גם אם ההנהגה הפוליטית אינה ששה לדיאלוג, הרי שהאזרחים יקיימו אותו בצורה כזו או אחרת. בנוסף, ולאור העובדה שאין סימטריה ביחסי הכוחות בין ישראל לרשות הפלסטינית, היה ניתן לצפות לכך שהישראלים ימחלו על כבודם ויסעו לראות במו עיניהם את שמתרחש בשמם. אך קשר שכזה, בין קהילות ישראליות לפלסטיניות, נותר, לרוב, בגדר חלום. תקווה אידיאליסטית שהתרסקה אינספור פעמים על הקרקע הצינית של המציאות הישראלית המותשת.
כאן המקום להזכיר: אין סימטריה בין ישראל והרשות הפלסטינית, הן מבחינה צבאית והן מבחינה לוגיסטית-כלכלית. לכן אין סימטריה בין מצב של הישראלים למצבם של הפלסטינים. הנטל הוא על הישראלים – לעשות מעשה, ולו קטן. ללכת ולראות את המתרחש בעצמם. לנקב, ולו במעט, את בועת הבערות שמאפיינת את השיח הפופוליסטי בנושא ולקדם יוזמות שיובילו, אולי, לשיח פרודוקטיבי יותר (למאמר חשוב בנושא לחצו כאן).
אבל, כמובן, התמונה מורכבת יותר. מתוך שיחות רבות, חלקן התקיימו במסגרות של לימוד ותרגול, הבחנתי בכך שהבערות בדבר המתרחש בגדה המערבית ובדבר חייהם של הפלסטינים והשלכותיו של הכיבוש, איננה אך ורק אי-ידיעה תמימה. לא מדובר כאן רק בחוסר ידע, כי אם בהעדפה מודעת שלא לדעת. במילים אחרות: רבים לוקים בבערות וולונטרית. בערות מרצון. פשוט לא רוצים לדעת. "מה הקשר בין הסבל של הפלסטינים והישראלים לבין הרצון שלנו לתרגל את הדהרמה?" שאלו אותי פעמים רבות.
אכן, בכל הנוגע לרבים המתרגלים את הדהרמה (לסוגיה) מסתמנת כאן אירוניה מעניינת: רבים מקדישים עצמם בכנות וברצינות לתרגול של מודעות, אך לא כאשר הדבר נוגע לסוגיות חברתיות, אזרחיות, מדיניות ואף פוליטיות. מודעות לתחושותיי, שאיפותיי, מחשבותיי, מצבי, קשריי וחיי – כן. מודעות לתמונה מורכבת יותר, הכוללת היבטים חברתיים ואף פוליטיים – שגם הם כמובן משפיעים על חיי – לא. דהרמה כשיפור עצמי – בטח. דהרמה כדרך הכרוכה בהתמודדות עם סוגיות אתיות – פחות.
לטעמי, הבנת התרגול כפעולה ביום-יום ובאורחות החיים אינה מתאפשרת אם אכן ישנה הבדלה שכזו – בין מה שמוחזק כראוי למודעות למה שמוחזק כמחוץ לטווח המודעות. אם אני מודע לסבלו של אחר, הרי שגובר הסיכוי לכך שאהיה מודע לחלק מגורמי הסבל. ואם אהיה מודע לחלק מגורמי הסבל, הרי שאוכל לסייע ולהשתדל להסירם. המשמעויות החברתיות-פוליטיות של הרציונאל הבודהיסטי הראשוני הזה חומקות מעיני רבים.
במובן זה, שאלתי את עצמי לא פעם האם תרגול של מודעות, לפחות כפי שהוא מובן בשיח הפופולארי, פירושו תרגול בהעדפה למה להיות מודע? ואם אכן כך, האם אין זו בעצם רדוקציה מודרנית ופשטנית לתרגול עתיק ועמוק של מודעות לכל היבטי החיים? הרי אם אנו בוחרים למה להיות מודעים ולמה לא, אז ניתן באותה המידה לכנות זאת תרגול בהכחשה. אני מעלה את הסוגיה הזו כשאלה שאני חושב שטוב שכל מתרגל (ולא משנה המסורת בה הוא מתרגל) ישקול בינו ובינו.
תחושתי, מזה זמן מה, כי יתכן ואחד המאפיינים של מה שמכונה בהגה הפופולארית "תרגול רוחני" או "תרגול במודעות" אינו אלא מכבסת מילים לתרגול בהכחשה של כל מה שאינו נעים – כל מה שאינו פשוט ובמיוחד אינו בעל תמורה מיידית. מעין התעלמות רצונית ממורכבות וממצבים חסרי וודאות, שהם, כידוע, רובם המוחלט (והקשה) של מצוקות חיינו.
אין בכוונתי לרמוז לכך שכל המתרגלים לוקים בדבר. הכללות שכאלה אינן מועילות. אך לאחר שנים רבות של לימוד והוראה אני יכול לקבוע כי המגמה אכן רווחת, ולדעתי היא תגבר כל עוד הדהרמה, או כל דרך רוחנית/דתית אחרת מובנת כמתודה לשיפור עצמי ותו לא. מדיטציה כמעין תוסף שלוקחים כדי לשפר את איכות החיים – שכאב הראש הזה יעבור – ולא כדרך הכרוכה מראשיתה במחוייבויות אתיות, כמו בעמידה בדיאלוג החוזר ונשנה שבין חכמה וחמלה. יתכן שכאן גם ניתן להבחין באחד מהמאפיינים הבולטים של הבודהיזם המערבי: ניתוק המלאכה הרוחנית-דתית (לדוגמה: מדיטציה) מההקשר האתי-סוציאלי הכרוך בה (דוגמה: סנגהה).
אז מה אפשר לעשות עם בערות שכזו? ההצעה הבודיהסטית לתרגול של תשומת לב, קשיבות ואורך חיים מוסרי בחיי היום-יום עומדת. אך במוקדם או במאוחר, כל תרגול עמוק וממושך באחת ממסורות הדהרמה, יביא את המתרגל/ת להתמודדות עם סוגיות מורכבות, הנוגעות לרבדים החברתיים ואף השקפותיו הפוליטיות, בין אם בחייו האישיים ובין אם ביחסו למתרחש מסביבו. סוגיות אשר אין עליהן מענה חד-משמעי ולכן הן דורשות התנסות, יכולת הכרעה ובדיקה חוזרת ונשנית. גם הבודהה נאלץ להחליט לבסוף האם ללמד או לא, האם לנדוד צפונה או לא והאם לשתוק או לדבר בפני מאתגריו ותלמידיו. בכך,גם הוא פגש ברבדים ה"פוליטיים" של זמנו.
בנוסף, ניתן להתגבר על בערות באותם האופנים בהם התגברו עליה לאורך הדורות: סקרנות, העזה, אוטודידקטיות – לקרוא ולכתוב על המתרחש. ניתן גם להתנדב ולהשתתף באחד מהארגונים האקטיביסטיים השונים ולהגביר מודעות לנושא.
יותר מכל, חשוב להבין כי תודעה מוסרית מתעצבת ומתהווה מתוך התנסות ישירה. במובן זה, התנסות ישירה היא סיומה של בערות. הרי כל עוד נבחר שלא לראות את שמתחולל בקרבנו לא נוכל לדעת את סבלו של אחר, וודאי שלא נוכל לסייע. מה שסודק את הבערות יותר מכל דבר אחר הוא הניסיון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו: לפגוש, לבוא במגע, לשאול, להשתתף ולעזור – כל אחד כפי יכולתו. לראות בעצמנו את מה שקורה. להרחיב את מעגל המודעות.