קטגוריות
אקטואליה חמלה כיבוש

תרגול במודעות או תרגול בהכחשה?

"למה הישראלים לא באים לכאן לראות את מה שקורה?". זו שאלה שחוזרת על עצמה רבות במפגשים עם תושבי הגדה המערבית. זו גם שאלה מתבקשת. הסכסוך הישראלי-פלסטיני נוגע לשני הצדדים: הוא משפיע על אורחות חייהם, על כלכלתם, על המגמות התרבותיות שמעצבות אותם ויש לו מחיר נפשי – כמו פיזי – שנפרע לאורך עשרות השנים. לכן ניתן היה לצפות כי גם אם ההנהגה הפוליטית אינה ששה לדיאלוג, הרי שהאזרחים יקיימו אותו בצורה כזו או אחרת. בנוסף, ולאור העובדה שאין סימטריה ביחסי הכוחות בין ישראל לרשות הפלסטינית, היה ניתן לצפות לכך שהישראלים ימחלו על כבודם ויסעו לראות במו עיניהם את שמתרחש בשמם. אך קשר שכזה, בין קהילות ישראליות לפלסטיניות, נותר, לרוב, בגדר חלום. תקווה אידיאליסטית שהתרסקה אינספור פעמים על הקרקע הצינית של המציאות הישראלית המותשת.

כאן המקום להזכיר: אין סימטריה בין ישראל והרשות הפלסטינית, הן מבחינה צבאית והן מבחינה לוגיסטית-כלכלית. לכן אין סימטריה בין מצב של הישראלים למצבם של הפלסטינים. הנטל הוא על הישראלים – לעשות מעשה, ולו קטן. ללכת ולראות את המתרחש בעצמם. לנקב, ולו במעט, את בועת הבערות שמאפיינת את השיח הפופוליסטי בנושא ולקדם יוזמות שיובילו, אולי, לשיח פרודוקטיבי יותר (למאמר חשוב בנושא לחצו כאן).

אבל, כמובן, התמונה מורכבת יותר. מתוך שיחות רבות, חלקן התקיימו במסגרות של לימוד ותרגול, הבחנתי בכך שהבערות בדבר המתרחש בגדה המערבית ובדבר חייהם של הפלסטינים והשלכותיו של הכיבוש, איננה אך ורק אי-ידיעה תמימה. לא מדובר כאן רק בחוסר ידע, כי אם בהעדפה מודעת שלא לדעת. במילים אחרות: רבים לוקים בבערות וולונטרית. בערות מרצון. פשוט לא רוצים לדעת. "מה הקשר בין הסבל של הפלסטינים והישראלים לבין הרצון שלנו לתרגל את הדהרמה?" שאלו אותי פעמים רבות.

אכן, בכל הנוגע לרבים המתרגלים את הדהרמה (לסוגיה) מסתמנת כאן אירוניה מעניינת: רבים מקדישים עצמם בכנות וברצינות לתרגול של מודעות, אך לא כאשר הדבר נוגע לסוגיות חברתיות, אזרחיות, מדיניות ואף פוליטיות. מודעות לתחושותיי, שאיפותיי, מחשבותיי, מצבי, קשריי וחיי – כן. מודעות לתמונה מורכבת יותר, הכוללת היבטים חברתיים ואף פוליטיים – שגם הם כמובן משפיעים על חיי – לא. דהרמה כשיפור עצמי – בטח. דהרמה כדרך הכרוכה בהתמודדות עם סוגיות אתיות – פחות.

לטעמי, הבנת התרגול כפעולה ביום-יום ובאורחות החיים אינה מתאפשרת אם אכן ישנה הבדלה שכזו – בין מה שמוחזק כראוי למודעות למה שמוחזק כמחוץ לטווח המודעות. אם אני מודע לסבלו של אחר, הרי שגובר הסיכוי לכך שאהיה מודע לחלק מגורמי הסבל. ואם אהיה מודע לחלק מגורמי הסבל, הרי שאוכל לסייע ולהשתדל להסירם. המשמעויות החברתיות-פוליטיות של הרציונאל הבודהיסטי הראשוני הזה חומקות מעיני רבים.

במובן זה, שאלתי את עצמי לא פעם האם תרגול של מודעות, לפחות כפי שהוא מובן בשיח הפופולארי, פירושו תרגול בהעדפה למה להיות מודע? ואם אכן כך, האם אין זו בעצם רדוקציה מודרנית ופשטנית לתרגול עתיק ועמוק של מודעות לכל היבטי החיים? הרי אם אנו בוחרים למה להיות מודעים ולמה לא, אז ניתן באותה המידה לכנות זאת תרגול בהכחשה. אני מעלה את הסוגיה הזו כשאלה שאני חושב שטוב שכל מתרגל (ולא משנה המסורת בה הוא מתרגל) ישקול בינו ובינו.

תחושתי, מזה זמן מה, כי יתכן ואחד המאפיינים של מה שמכונה בהגה הפופולארית "תרגול רוחני" או "תרגול במודעות" אינו אלא מכבסת מילים לתרגול בהכחשה של כל מה שאינו נעים – כל מה שאינו פשוט ובמיוחד אינו בעל תמורה מיידית. מעין התעלמות רצונית ממורכבות וממצבים חסרי וודאות, שהם, כידוע, רובם המוחלט (והקשה) של מצוקות חיינו.

אין בכוונתי לרמוז לכך שכל המתרגלים לוקים בדבר. הכללות שכאלה אינן מועילות. אך לאחר שנים רבות של לימוד והוראה אני יכול לקבוע כי המגמה אכן רווחת, ולדעתי היא תגבר כל עוד הדהרמה, או כל דרך רוחנית/דתית אחרת מובנת כמתודה לשיפור עצמי ותו לא. מדיטציה כמעין תוסף שלוקחים כדי לשפר את איכות החיים – שכאב הראש הזה יעבור – ולא כדרך הכרוכה מראשיתה במחוייבויות אתיות, כמו בעמידה בדיאלוג החוזר ונשנה שבין חכמה וחמלה. יתכן שכאן גם ניתן להבחין באחד מהמאפיינים הבולטים של הבודהיזם המערבי: ניתוק המלאכה הרוחנית-דתית (לדוגמה: מדיטציה) מההקשר האתי-סוציאלי הכרוך בה (דוגמה: סנגהה).

אז מה אפשר לעשות עם בערות שכזו? ההצעה הבודיהסטית לתרגול של תשומת לב, קשיבות ואורך חיים מוסרי בחיי היום-יום עומדת. אך במוקדם או במאוחר, כל תרגול עמוק וממושך באחת ממסורות הדהרמה, יביא את המתרגל/ת להתמודדות עם סוגיות מורכבות, הנוגעות לרבדים החברתיים ואף השקפותיו הפוליטיות, בין אם בחייו האישיים ובין אם ביחסו למתרחש מסביבו. סוגיות אשר אין עליהן מענה חד-משמעי ולכן הן דורשות התנסות, יכולת הכרעה ובדיקה חוזרת ונשנית. גם הבודהה נאלץ להחליט לבסוף האם ללמד או לא, האם לנדוד צפונה או לא והאם לשתוק או לדבר בפני מאתגריו ותלמידיו. בכך,גם הוא פגש ברבדים ה"פוליטיים" של זמנו.

בנוסף, ניתן להתגבר על בערות באותם האופנים בהם התגברו עליה לאורך הדורות: סקרנות, העזה, אוטודידקטיות – לקרוא ולכתוב על המתרחש. ניתן גם להתנדב ולהשתתף באחד מהארגונים האקטיביסטיים השונים ולהגביר מודעות לנושא.

יותר מכל, חשוב להבין כי תודעה מוסרית מתעצבת ומתהווה מתוך התנסות ישירה. במובן זה, התנסות ישירה היא סיומה של בערות. הרי כל עוד נבחר שלא לראות את שמתחולל בקרבנו לא נוכל לדעת את סבלו של אחר, וודאי שלא נוכל לסייע. מה שסודק את הבערות יותר מכל דבר אחר הוא הניסיון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו: לפגוש, לבוא במגע, לשאול, להשתתף ולעזור – כל אחד כפי יכולתו. לראות בעצמנו את מה שקורה. להרחיב את מעגל המודעות.

מחסום טייבה צפונית לטולכרם
הבלתי נראים – מחסום טייבה צפונית לטולכרם

6 תגובות על “תרגול במודעות או תרגול בהכחשה?”

האם יתכן כי הפופולריות של הבודהיזם במערב היא בדיוק מפני שהיא מתמקדת ומבקשת להפחית את הסבל האישי של כל אחד מאיתנו, גם דרך מדיטציה, ואנחנו בדור שעסוק בעיקר בעצמו. בעיקר מעסיקות כל אחד מאיתנו מצוקות אישיות. ימין ושמאל, אי צדק חברתי הם במעגל הרחוק יותר. נוח להתעלם מהעשייה האתית הנדרשת ולהתמקד בכאב הראש

תודה הגר.
אני חושב שבהחלט כך. במערב מתקיימת רדוקציה של התופעה ההיסטורית המורכבת של הדהרמה (על זרמיה השונים) לכדי תרפיה פסיכולוגית שנושאת את בשורת בריאות הנפש, שלא לומר את בשורת האושר.
ברוב המקרים, פרשנות מערבית זו נותרת עיורת במידה נכרת למחלוקות, להתפתחויות, לביקורות וכן גם להשתנות של הבשורה הבודהיטיסת עצמה, כפי שנתעצבה במרוצת הדורות. במובן זה, בעוד אין "בודהיזם אחד", אלא תופעה היסטורית רבת-פנים של פילוסופיות ודרכי תרגול (המשקפים אידיאלים שונים), הרי שבמערב אנו עדים למה שאני מכנה "המוצר הבודהיסטי", אשר – כמו כל מוצר – משרת בעיקר את משווקיו. זה לא אומר שהמוצר לא "עובד", אלא שהוא מוגבל, מגביל, וכן – גם יוצר תלות.
השאלה העמוקה שעמדה בלב הדהרמה (לסוגיה) לכל אורך ההיסטוריה לא הייתה שאלה מטפיזית או פסיכולוגית, אלא שאלה אתית: מה אני עושה נוכח הקושי והסבל. כיצד אנו חיים את העולם הבלתי אפשרי הזה? האם אנו רוצים להיטיב חרף העובדה שאין אנו יודעים מה זה אומר "להיטיב"?
כמובן, אין תשובה נחרצת לשאלות אלה. הן מהוות שערים לבדיקה חוזרת ונשנית של האופנים בהם אנו פוגשים את העולם.
לפחות מבחינת הפן האתי הזה: בדהרמה אין הבטחה ש"יהיה יותר טוב", אלא יש הזמנה לעשות טוב. הזמנה זו – באם יש רצון להיענות לה – תוביל את האדם, בין אם ירצה או לא, להרהר היטב גם בעמדותיו החברתיות-פוליטיות.

אני חייב להודות שאני נותר מבולבל כשרבים ממורי הזן אומרים שאל לנו לעשות הבחנה בין טוב ורע (ואולי אף ירחיקו עד לאמירה שעצם ההבחנה היא שורש הסבל), או למשל שעצם הרצון שהמציאות תהיה שונה מכפי שהיא היא עוד "מכשול" וגורם לסבל. דוגמא נוספת היא הטענה שחוסר השקפה היא השקפה נכונה ("right view"). כלומר, לקחת בחשבון שכל השקפה שאני מחזיק בה היא בסה"כ השקפה ולא יותר, ובוודאי לא האמת.
אני לא מצליח להבין איך ליישב את זה עם הדברים שאתה כותב, או עם כל מה שחשבתי עד היום על מעורבות חברתית (הייתי פעיל במסגרות רבות במשך שנים ארוכות).

תודה אמיר, על קריאתך ותגובתך. השאלות הללו חשובות, אך דורשות הסבר מקיף הרבה יותר ממה שאוכל לספק כאן.
ובכל זאת, הנה כמה מחשבות.
ההיסטוריה הבודהיסטית, על מגוון האסכולות שבה, היא היסטוריה שמראה כי ישנו שיח חוזר-ונשנה בין מגמות אידיאליסטיות (למשל: "חציצות הן שורש כל רע"), לבין מגמות פרגמטיות ("בכל זאת אנו פועלים בשפה חוצצת"). הדיאלקטיקה בין צורה וריקות, בין האמת היחסית לזו המוחלטת, הגיעה לאחד משיאיה במה שמכונה "ספרות הקואן" – אותן חידות או אתגורים, אשר אינם מאפשרים מענה החלטי בין קטגוריות מוסריות אלה, או בכלל – בין קטגוריות דואליסטיות באשר הן.
במובן זה, ישנו הבדל מהותי באופן בו התייחסו לשאלת הסבל בספרות הקאנון הפאלי לבין האופן בו מתייחסים אליה בעולם הצ'אן והזן.
בעוד בעולם הפאלי הסבל נגרם, במובנים רבים, בדיוק מפני שהאדם אוחז בקטגוריות דואליסטיות (למשל כאלה מוסרניות), הרי שבעולם המהאיאנה התמונה חמקמקה הרבה יותר. בעוד בעולם הפאלי השאלה היא כיצד ניתן להתגבר על הסבל ו"לחצות לגדה השנייה", הרי שבעולם המהאיאנה (ובתוך כך בעולם הזן), השאלה היא מה אנו עושים עם הסבל שישנו. לכן הדגש הוא על הפעולה האתית שלנו בעולם, ולא על דרכנו אל מחוץ לעולם אל מקום אחר "נטול סבל". לטעמי, זהו אחד מההבדלים המהותיים בין אידיאל הבודהיסטווה לבין אידיאל הארהט.
ובנימה אישית יותר, כל מי שאומר לך לא לעשות הבחנה בין טוב ורע לא למד את ההיסטוריה (המרה) של מורים ותלמידים רבים שאחזו בפירוש פשטני של "ריקות" ובכך גרמו לסבל רב. זאת ועוד, הוא בעצמו חוצץ בין טוב ורע, שכן הוא קובע ש"טוב ורע" הם דבר "רע". וזהו כמובן ההבל שבעמדה אבסולוטית שכזו.
בכלל, ההבנה הפופולארית שבודהיזם (מה זה בדיוק?) דורש מהמתרגל לנקוט בעמדה ניטרלית ולא שופטת, אשר נפרדת מכל קטגוריה, היא הבנה בעייתית (בלשון המעטה) שנותרת עיוורת למורכבות הרבה שבה התייחסו הוגים בודהיסטיים רבים לאורך ההיסטוריה לבעיית הדואליזם. למשל: האם דואליזם הוא אכן בעיה?
לפחות בעולם הזן, אין שום בעיה עם הקטגוריה "טוב" ועם הקטגוריה "רע" (או במקורן: kusala, akusala), אלא השאלה הנדרשת היא האם אנו אוחזים בהן כמוחלטות, והאם אנו מבחינים בסבל שנגרם לאור היאחזות שכזו. טוב ורע הם ארעיים כמו כל דבר אחר, אבל הנה טוב והנה רע.
זה הקואן.
בהקשר זה, אני ממליץ לך מאד להקשיב לקטע האודיו הזה שכן הוא נוגע לשאלות שהעלית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *