קטגוריות
כללי תרגומים

המתרגם והפרשן בין תיאולוגיה לפילוסופיה

גורלו של המתרגם הוא לדון עם עצמו, לרוב בעיניים טרוטות, בדבר הבעיה הגדולה של המילולי לעומת הפרשני, או אם תרצו: ההצמדות לכתוב לעומת הצורך במתן ביטוי למשמעות הכתוב. עם זאת, הבעיה המתודולוגית הזו היא גם בסיס לסגולתו של המתרגם, שער ליצירה שהיא התרגום, ובלעדיה לא ייתכן מימושו של תרגום חי בשפה מארחת. ייתכן שהאידיאל הנכון למתרגם אינו בהתקנתו של תרגום מושלם, אלא בחתירה יצירתית (וסיזיפית) לתרגום אחראי. אותו תרגום שיהיה מדויק ונאמן, אך עם זאת אמיץ ביצירתיותו

עובדת היות התרגום פרשנות אינה חדשה. אך השאלה בדבר מידת הפרשנות – עד כמה רשאי המתרגם לתת דרור לתחושותיו ויכולותיו – חומקת מפתרון רציונאלי וקבוע. בעוד שלנאמנות פילולוגית יש אמת מידה – היא התרגום המילולי הטכני – הרי שלתרגום ספרותי, כזה המביא בחשבון גם את משמעותו של המילולי, אין כל אמת מידה מוחלטת. אין לו נוסחה.

כאן לב העניין: תרגום החורג מהפילולוגי ומאפשר את ניסוחם של רובדי המשמעות, גם אם אינם עולים בקנה אחד עם המילולי, אינו מלאכה רציונאלית. התרגום אינו פתרון למשוואה או היסק מתוך משפטים לוגיים. תרגום אינו נוסחה שניתן לפצח או קוד שניתן להמיר לכדי קוד אחר. במובן זה, תרגום אינו פרי מסקנה כי אם פרי הכרעה מיומנת ורגישה.

כלומר – תרגום הוא פשרה, אך כזו הדורשת מהמתרגם שלא להתפשר בנוגע אליה. היומרה הכרוכה במלאכה שכזו דורשת בקיאות גדולה בממד הפילולוגי, אך גם יצירתיות. ואין לדבר דין כי אם רק, בתקווה, חסד.

אחד מהמקורות המעניינים למתח השרוי בין המילולי לפרשני במלאכת התרגום, משתקף בהיסטוריה המורכבת של יחסי הגומלין שבין תיאולוגיה לפילוסופיה במחשבת ימי הביניים במערב. הפרשן לכתבי הקודש הנוצריים נאלץ להחליט בדבר שימוש במתודות פילולוגיות לבין יצירתיות פילוסופית. בספרו "לך דומיה: מייסטר אקהרט קורא במורה נבוכים" (עם עובד, 2002), מציג פרופ' יוסף שוורץ ניתוח מרתק של הדיאלקטיקה הזו שבין פרשנות פילולוגית לפרשנות פילוסופית במערב הנוצרי הלטיני. ספרו של שוורץ עוסק ברובו באופנים בהם מייסטר אקהרט (1328-1260) קורא ב"מורה נבוכים" לרמב"ם, אך הדיון בדבר מתודות הפרשנות נוכח בכל חלקי הדיון.

כאן גם המקום לציין כי הספר הוא המשך מצוין לספרו הקודם של שוורץ, "מהמנזר לאוניברסיטה" (אוניברסיטה משודרת, 1999) שעסק גם הוא במתח המתמיד שבין תיאולוגיה ופילוסופיה בעולם הנוצרי הלטיני. שני הספרים מציגים דיון עשיר, מורכב ועמוק, שנכון גם לעבודתו של המתרגם, או לפחות לאותו מתרגם אשר ער לבעיית הפרשנות לכתבי המקור. נראה כי גורלו של המתרגם המודע לבעיית הפרשנות הוא לשוב ולדון בה כל חייו.

שוורץ מציין כי במחשבת ימיהביניים קיימת קרבה רבה בין עקרונות פרשנות כתבי הקודש לבין הנחות העבודה של הפרשן לגבי היחס בין תיאולוגיה ופילוסופיה. תיאולוגיה, מבהיר שוורץ, מייצגת את הידיעה שהיא תוצר ההתגלות – זו אשר נמסרת למשל בכתבי הקודש. הפילוסופיה, מצד שני, מייצגת את התבונה הטבעית. את הרצון והשאיפה לאמת. הדיאלקטיקה המורכבת שבין העמדה התיאולוגית לבין זו הפילוסופית בעבודתו של הפרשן, הפכה לאחד מהנושאים המורכבים והמרכזיים בעיצוב הידע הדתי של ימה"ב.

שוורץ מציין כי החל מעבודתם של, למשל, הוגו מסן ויקטור (1141-1096) ותומאס אקווינס (1274-1225), מתקיימת בעולם הנוצרי הלטיני הבחנה בין "התיאולוגיה של הפילוסופים", לבין "התיאולוגיה של התיאולוגים". הראשונה נחשבה לגישה הכוללת את המטאפיזיקה כשיאה של התבונה האנושית הטבעית, כלומר כ"חכמה בבחינת מדע" (Sapientia ut scientia) אשר עוסקת ב"יש" הטבעי ובכך באונטולוגיה הכללית כמו גם באפיסטמולוגיה. התיאולוגיה של התיאולוגים, לעומת זאת, נחשבה ללמידת תולדות החכמה האלוהית, אשר נמסרת למאמין על ידי ההתגלות. זו חכמה בבחינת חכמה (Spientia ut sapientia) שעוסקת ב"יש" האלוהי (עמ' 34) ואשר רואה בפילולוגיה את אחד מגילויו.

בהמשך ספרו מציין שוורץ כי גבולותיה של הפרשנות הלגיטימית לכתבי הקודש, ובתוך כך יחסה של התיאולוגיה לפילוסופיה, הביאו לתקומתן של שתי מתודולוגיות פרשנות מובחנות: האחת היא הקריאה הפילולוגית ואילו השנייה היא הקריאה האלגורית. הקריאה הפילולוגית היא זו אשר צמודה לטקסט המקור ועוסקת לרוב באבחנות לשוניות. לעומתה, הקריאה האלגורית עושה שימוש חופשי בטקסט ומרחיבה את אפשרויות ההיסק, וכל זאת לצורך העברת השמעות והמסרים הערכיים והפילוסופיים הנלווים לה. המתח שקיים בין מתודות פרשנות אלה משקף, למעשה, את המתח המתמיד שבין שאיפת התיאולוג לשמר את הדוֹגמה, ובכך את הממסד בו (ועבורו) הוא פעול, לעומת שאיפתו של הפילוסוף לבטא את מחשבתו החופשית, תוך השענות על כללי היסק אוניברסאליים והנחות יסוד מדעיות מוצקות. בעוד האינטואיציה של התיאולוג היא לשמר ולייחד, הרי שזו של הפילוסוף היא להרחיב ובכך, במידה גדולה, לערער.

כך שלמעשה אנו עדים להתהוותן של שתי מסורות מקבילות אשר משפיעות הדדית זו על זו: מסורת כתבי הקודש לעומת מסורת הפרשנות והערעור הפילוסופי להם. שוורץ מציין כי שתי מגמות פרשנות אלה אפינו את המתח ששרר בצמיחתן של האוניברסיטאות במערב הלטיני של המאה ה-13 – אותו מתח שניתן לאפיין כהבדל הבסיסי בין עמדתם של אנשי התיאולוגיה מחד גיסא, ועמדתם של אנשי הפקולטות למדעי הטבע מאידך גיסא.

בחלק מרתק נוסף מספרו, שוורץ מפרט בדבר המתודה הפרשנית של הרמב"ם כפי שעולה ב"מורה נבוכים". עבור הרמב"ם, טוען שוורץ, הדיכוטומיה הפרשנית אינה בין המילולי לאלגורי, אלא בין הרבדים הפנימיים והחיצוניים של הכתוב. הרמב"ם מציע לראות בכתב המקור העומד לנגדו – המקרא – ככזה המכיל בתוכו הן את אמת הקודש והן את אמת הפילוסופים. לפי גישה זו נתפס הכתוב באופן הדומה במידה רבה לתפיסת הסמל בקבלה. כלומר, לא הפשט הוא שמהווה את עקרון היסוד להבנת הכתוב, אלא עקרונותיה של התובנה, המזוהה עבור הרמב"ם עם היסוד האלוהי התבוני שמכונן את הכתוב עצמו (שם, 101).

הדיאלקטיקה שתוארה לעיל מוכרת, כאמור, לכל מי שעסק בצורה רצינית וממושכת בפרשנות לכתבים דתיים וגם בתרגומם לשפה מארחת. אנו יכולים ללמוד מן ההיסטוריה ששתי המגמות הללו, כלומר הצידוד בפילולוגי יחד עם ההרחבה האלגורית, לא ביטלו אחת את השנייה אלא הוסיפו להתקיים במקביל ולעיתים אף יחדיו, במחלקות לתיאולוגיה ולמדעי הטבע של האקדמיה הנוצרית הלטינית מאז המאה ה-13 ועד לימנו. במובן זה, עבודתו של המתרגם, ובמידה רבה בדומה לעבודתו של הפרשן, כרוכה בשתי נקודות המוצא הללו: השענות על הפילולוגי תוך מתן ביטוי לאלגורי. הנזיר והפילוסוף לא החליפו או ביטלו האחד את השני, אלא עיצבו זה את זה בצורה הדדית. באותו האופן, ראוי שגם הפילולוג הנוקשה וגם הפרשן המעז יתקיימו בדבבד בתודעתו של המתרגם גם היום. במובנים רבים, הייתה זו התיאולוגיה שעודדה את פריצתה של הפילוסופיה, והייתה זו הפילוסופיה שהביאה לכדי תמורות תיאולוגיות מרחיקות לכת.

לטעמי, מערכת גומלין זו אינה ניתנת לשקלול רציונאלי או לניסוח היסטוריה קוהרנטית של אבולוציית רעיונות, אלא היא מדגימה יפה את עובדת חדירתם של רעיונות אלה באלה ועיצובם דמויות מפתח בהיסטוריה ההגותית הן במערב והן במזרח. מלאכת התרגום, כמו מלאכת הפרשנות היא אכן מלאכה. היא אינה מדע ואינה נוסחה, אלא מיומנות השעונה על לימוד והעזה השלובים יחד.

הרמב"ם, שמייצג יפה את שילוב התכונות הזה, כותב כך באגרת לתלמידו אבן תיבון:

אַזְכִּיר לְךָ כְּלָל אֶחָד, וְהוּא: שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהַעֲתִיק מִלָּשׁוֹן אֶל לָשׁוֹן וִיכַוֵּן לְתַרְגֵּם הַמִּלָּה הָאַחַת בְּמִלָּה אַחַת וְיִשְׁמֹר גַּם כֵּן סֵדֶר הַמַּאֲמָר וְסֵדֶר הַדְּבָרִים, יִטְרַח מְאֹד, וְתָבוֹא הַעְתָּקָתוֹ מְסֻפֶּקֶת וּמְשֻׁבֶּשֶׁת בְּיוֹתֵר, וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן. אֲבָל צָרִיךְ לַמַּעֲתִיק מִלָּשׁוֹן אֶל לָשׁוֹן שֶׁיָּבִין הָעִנְיָן תְּחִלָּה, וְאַחַרכָּךְ יְסַפֵּר וִיפָרֵשׁ בְּמַה שֶּׁיּוּבַן מִמֶּנּוּ הָעִנְיָן הַהוֹוֶה בַּלָּשׁוֹן הַהִיא וִיבָאֵר הֵיטֵב; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ מִבִּלְתִּי שֶׁיַּקְדִּים וִיאַחֵר וִיסַפֵּר מִלָּה אַחַת בְּמִלּוֹת רַבּוֹת, אוֹ מִלּוֹת רַבּוֹת בְּמִלָּה אַחַת, וִיחַסֵּר תֵּבוֹת וְיוֹסִיף תֵּבוֹת, עַד שֶׁיְּסֻדַּר הָעִנְיָן וִיבֹאַר יָפֶה, וְיוּבַן הַלָּשׁוֹן לְפִי הַלָּשׁוֹן הַהִיא, אֲשֶׁר יַעֲתִיק אֵלֶיהָ.

(איגרות הרמב"ם, מכתב לאבן תיבון, דפוס ליפסיה, עמוד כ"ז)

יש לטרוח מאד בשפה, בלמידת כתב המקור, בהכרת עולם הביטויים והמושגים, בסוגיות התחביר והדקדוק, אך בסופו של דבר יש "לסדר העניין" כך ש"יובן הלשון לפי הלשון ההיא, אשר יעתיק אליה".

קטגוריות
ביקורות כללי שירה תרגומים

"בידיים ריקות שבתי הביתה" – ראיון

רשימה יפה על אודות "בידיים ריקות שבתי הביתה" מופיעה במהדורה הנוכחית של המגזין "חיים אחרים". את הרשימה כתבה האמנית והמשוררת שירה כהן, שגם הזמינה אותי לענות על כמה שאלות בדבר עבודת התרגום (המשותפת לי ולדרור בורשטיין), ביקורת השירה וגם קצת על הקשר שבין שירה ופעולה בעולם.

ניתן לקרוא את הרשימה על ידי לחיצה על הקצה העליון של כל תמונה להלן.


*

קטגוריות
ביקורות כללי מהאיאנה

שלילה וחירות – רשימת ביקורת

רשימה קצרה שכתבתי על ספרו של ד"ר גידי איפרגן 'שלילה וחירות במשנתו של לונגצ'נפה' (הוצאת רסלינג) פרוסמה באתר 'הפתיליה'. על היחס המורכב שבין רטוריקת השלילה למעשה הדתי ואישרורה את הפעולה הדתית. על המתח המתמיד שבין טבעו המכשורי (אינסטרומנטאלי) של המעשה לבין היותו מרחב הפנוי מכל מכשוריות. על הדיאלוג האפשרי (בהחלט) שבין מקורותינו ובין צמתים מרכזיים בהגות המהאיאנה והבודהיזם הטיבטי.

ניתן לקרוא את הרשימה המלאה באתר 'הפתיליה' כאן

שלילה וחירות

*

קטגוריות
כללי

טפל בכלב הפצוע

הסיפור הבא, שהוא בעיני אחד מהמרכזיים הדנים בחמלה, מופיע במגוון מקורות מהאיאניים ובפרט במקורות יוֹגַצַ'ריים. למשל, הוא מופיע בכתבי ה- Madhyāntavibhāgakārikā. גרסה נוספת, ידועה למדי עם כי מעט שונה, מופיעה בספר  The Tibetan Book of Living and Dying.

הגרסה להלן נערכה מתמלול שהכנתי לפי הקטלת הרצאתו של טסונודה טאיריו רושי, פרופסור ללימודי סוטו-זן מאוניברסיטת קומאזאווה, (טוקיו, ינואר 2013).

אסנגה

 

אָסַנְגַה והכלב

אָסַנְגַה בילה שנים במנזר, לומד ומשנן אלפי פסוקי חכמה. מראשית דרכו כנזיר, נמשך אָסַנְגַה לכתבי הלימוד על אודות הבודהה מַיְיטְרֶיָה (יפנית: מִירוֹקוּ 彌勒) – הבודהה שעתיד להופיע. בשלב מסוים, החליט אָסַנְגַה לצאת מהמנזר ולעבור למערה בקרבת פסגת הנשרים כדי להקדיש את זמנו לסיגופים ממושכים שיסיעו בידו לפגוש, בבוא היום, את מַיְיטְרֶיָה.

אָסַנְגַה תרגל בצורה זו שלוש שנים, אך הזמן חלף ודבר לא קרה. לא הייתה כל תמורה למאמציו. בשל תסכולו הרב, החליט אָסַנְגַה לנטוש את סיגופיו, וירד במורד ההר לכיוון העיר הסמוכה.

בעודו צועד במורד הדרך, הבחין בציפור שנוחתת בקושי רב לתוך קן קטן שממוקם בין סלעים משוננים. הציפור עשתה את דרכה פעם אחר פעם, נחבטחת בסלע בכל עת שחזרה אל הקן. אסנגה הבחין בסימני החבטה על האבן וליבו יצא אל הציפור. הוא אמר לעצמו: "הציפור הזו מתמידה במאמציה לשוב ולהיכנס אל הקן בין סלעים משוננים, ואני ויתרתי בקלות כה רבה על מאמצי לפגוש במָאִיטרֵאָה. איזו בושה. אסור לי לוותר כך". אָסַנְגַה הסתובב בו במקום ושב אל המערה לשלוש שנות סיגוף נוספות.

כך עברו שלוש שנים ואָסַנְגַה שוב החל לחוש חוסר סיפוק ותסכול מהתקדמותו, עד כי החליט לנטוש את המערה אחת ולתמיד. בדרכו במורד הדרך אל העיר הסמוכה, הוא שמע צליל של טיפות מים ניתכות על סלע גדול. הוא הפנה את מבטו וראה כי על גבי הסלע נוצרו שקעים עמוקים עקב מגע המים העקבי. אָסַנְגַה חשב לעצמו: "משהו כה עדין כמו טיפת מים יוצר שקעים כה גדולים! אסור לי לוותר בקלות. רק התמדה תביא לשינוי שאני מייחל לו". אסאנגה שב למקומו בהר והמשיך בתרגול למשך שלוש שנים נוספות.

אך אבוי! בחלוף שלוש השנים אסנגה חש מתוסכל, מותש ומדוכא, והחליט לנטוש את המערה ולחדול פעם אחת ולתמיד ממאמציו. במורד הדרך הארוכה אל העיר, הוא הבחין לפתע בדמותו של פועל קשה יום, שיוצר מחטי ברזל חדות וארוכות על ידי ליטוף גושי מתכת עצומים במטפחת משי דקה. האיש אמר: "בדיוק סיימתי מחט אחת לאחר מאמץ של אין-קץ עידנים, והנה אני מתחיל חדשה!". אסאנגה חשב לעצמו: "אם אדם זה מתאמץ כך ומשיג נפלאות שכאלה, אסור לי – נזיר מלומד ומנוסה – לוותר בקלות". אָסַנְגַה שב והתמקם במערתו.

כעת מלאו שתים עשרה שנים לפרישותו של אָסַנְגַה אך הוא עדיין לא היה מרוצה מהישגיו. לא היה כל סימן לכך שמאמציו מקדמים אותו לקראת מפגש עם מַיְיטְרֶיָה. יום אחד, כאשר אָסַנְגַה עבר בשביל שמוליך אל כפר סמוך בעבור איסוף תרומות מזון,  הוא הבחין בכלב שילל בכאב גדול. אסאנגה התבונן מקרוב וראה כי הכלב אכול תולעים בכל פלג גופו התחתון עד כי אינו מסוגל כלל לזוז. אָסַנְגַה חש את כאבו של הכלב, את חוסר האונים ואת העצב הגדול.

מיד ניגש אָסַנְגַה אל הכלב – אוחז במקל דק כדי לנסות ולהוציא את התולעים מתוך הפצעים. אך, כמובן, בכל פעם כשהמקל נגע בהם הכלב ילל בכאב. אסאנגה לא התייאש והחליט לנסות ולהוציא את התולעים בעזרת אצבעותיו, בעדינות כדי לא לפגוע בהן וכדי לא להמשיך ולהכאיב לכלב. אך גם הפעם הכלב ילל בכאב גדול, זועק במצוקה, כאבו חודר את ליבו של אָסַנְגַה. אָסַנְגַה חשב לעצמו: "אם כך, אשתמש בלשון שלי – היא מספיק עדינה כדי לא לגרום לכאב, ואולי אצליח להוציא את התולעים". אסנגה רכן אל עבר הכלב ובדיוק באותו הרגע הציף אור גדול את שניהם. הבודהה מַיְיטְרֶיָה נחשף במלוא הדרו היכן שהיה מוטל הכלב. זעקות התחלפו בדממה.

אָסַנְגַה שאל: "מַיְיטְרֶיָה המבורך, כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה תסכול. חוויתי קושי כה גדול כדי לפגוש בך. ואתה – לא הופעת כשציפיתי שתופיע, אבל כעת – כשבכלל איני מצפה לך – הנה אתה!"

מַיְיטְרֶיָה ענה: "תמיד הייתי בקרבתך אך לא היית מסוגל לראות אותי. כעת, כשחמלתך כה כנה עד כי אתה נענה למצוקתו של כלב בלא לבקש כל תמורה – כעת אתה רואה אותי. כעת אתה רואה שאני נוכח פה תמיד. בעשייתך את פעולותיך שלא מתוך צפייה לגמול, אלא מתוך היענות מלאה למצוקתו של הכלב, והנה אני כאן. אָסַנְגַה יקר, שא אותי על גבך אל העיר הסמוכה וראה כי דבריי אמת. בדוק – האם גם אחרים רואים אותי?"

אסאנגה נשא את מַיְיטְרֶיָה על כתפיו אל העיר וקרא בקול: "אנשים! אתם רואים את מי אני נושא על כתפיי? אמרו לי! מה אני נושא על כתפיי?!"

רוב האנשים ראו את אָסַנְגַה מסתובב בעיר, נושא על גבו כלב גוסס אכול תולעים והתרחקו מהמקום במהרה. אישה אחת, באה בימים, אדיבה והגונה, פנתה אל אָסַנְגַה ואמרה: "נזיר נכבד, אתה נושא על גבך כלב חולה. הוא פצוע. אנא טפל בו, אנא טפל גם לעצמך".  אדם אחר, קשה יום אך ישר דרך, הבחין ברגלו של מַיְיטְרֶיָה מבצבצת מאחורי גבו של אָסַנְגַה ואמר: "נזיר נכבד, אתה נושא אדם פצוע על גבך, אנא טפל בו".

ברבות הימים, אסנגה הפך לתלמידו של מַיְיטְרֶיָה ולמד את רזי אסכולת היוגצ'רה ברקיע השמימי המכונה טושיטה. מסופר כי הוא שב לארץ ולימד את רזי המהאיאנה בעבור רווחתם של כל היצורים.

*