קטגוריה: כללי

מאמר מחקרי שכתבתי פורסם בכתב העת Contemporary Buddhism. המאמר דן במונח 'הִישִיריוֹ' 非思量 ("מעבר לחשיבה", ניתן גם: "בלא חשיבה") – אחד מהמרכזיים בהגותו של מורה הזן דוגן, בן המאה ה-13. במאמר אני מנתח מגוון פרשנויות מודרניות פנים-ממסדיות לסוטו-זן.

פרשנויות אלה מראות כי בעוד ישנה הנטיה הלגיטימית לנסות ולהבין את המונח 'הִישִיריוֹ' ככזה המבטא את תרגול הישיבה בבחינת הלך הרוח המאפיין אותה, הרי שפירושו הבסיסי ביותר הינו בבחינת ביצוע מדויק ושלם של פעולת הישיבה, של הפעולות המכוננות את חייו של נזיר הזן. לשון אחר: מבחינת הפרשנויות הפנים-ממסדיות (אורתודוקסיות), הרי שכל תוכנו של המונח "מעבר לחשיבה" אינו מצב פסיכולוגי כזה או אחר, אלא הגשמה מלאה של פעולה בעולם. בישיבתו, תלמיד הזן אינו עוסק באופן אקטיבי בחשיבה, אך גם אינו נמנע מחשיבה. כפי שנאמר חזור ואמור: התלמיד "לגמרי יושב".

עם כל זאת, יש לציין כי המונח 'הִישִיריוֹ' אינו המצאה של דוגן, אלא מופיע במגוון כתבים מהאיאניים וכן בספרות הצ'אן – ממנה דוגן נוטה לצטט תדיר. כאן מעניין לראות כי בעוד המונח אכן שימש למען תיאור הלכי הרוח של המתרגל בעת ביצוע הצורות השונות של תרגולו, הרי שעבור דוגן – והמסורת הפרשנית שממשיכה את הגותו – פירושו של המונח הובן קודם כל מבחינת צידוד בצורה מסוימת, בעבודה ועשייה. במובן זה, כל תוכנו של מונח אפיסטמולוגי מובן כהצבעה על האונטולוגי.

כמובן, אין משמעות הדבר שהיבטים פסיכולוגיים נעדרים מסל המשמעויות הכרוכות במונח, אך בעוד הנטיה הפרשנית השכיחה היא לראות בו כבעל זיקה טבעית לאפיסטמולוגי, הרי שזיקתו המיידית (ואולי אף הראשונית) היא לאונטולוגי, ואף במובנה העמוק כאתיקה – האופנים בהם האדם פועל בעולם. במובן זה, "הישיריו" חושף בפנינו את הדיאלקטיקה המתמדת ששרויה בין היבטים נפשיים ובין כאלה גופניים, בין רטוריקה כמעט מיסטית של "הליכה אל מעבר" שכל משמעותה היא חווייתו המלאה של מצב ההווה.

במאמר מוסגר אציין כי הדיאלקטיקה הזו שנעה תדיר בין 'ריקות' ו'צורה', מזכירה לי את אחד מניסוחיו הצלולים של הרמב"ם בדבר התגלות האל למשה. כאן מתערערים תאריו של האל עד כדי כך שמשה נותר אך ורק עם תארי פעולותיו של האלוהי: "אבל הוא אמר: יש להתפאר בהשגתי ובידיעת תארי, והכוונה למעשיו" (מורה נבוכים ג', נ"ד). גם במקרה זה הדבר היחיד שפורץ את דמיונותיו של האדם את דרכו (תהא אשר תהא), זהו עולם הפעולה והעשייה.

המאמר פורסם תחת חומת תשלום, אך בעלי גישה למאגרי המידע של אוניברסיטאות/מכללות יכולים לקרוא אותו כאן.

עבור מי שמתקשה או לא יכול להתחבר – אני מעלה גרסה מוקדמת למאמר שניתן לקרוא על ידי לחיצה על הקישור הבא:

An Embracing Thought: Contemporary Sōtō Interpretations of Hishiryō

*

אחד מהספרים שקראתי לאחרונה ושעורר בי מחשבה רבה הוא רומן הביכורים של גליה תנאי: "עד שתתחילי לדבר" (הוצאת פרדס, 237 עמודים). גליה היא דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, שמלמדת ויפאסנה ויוגה מזה שנים. גליה גם מלמדת בתכנית לתרפיה מבוססת מיינדפולנס בבר-אילן, ואני מכיר אותה מהקשרים אלה ומאחרים. היכרות אישית זו צובעת את דבריי להלן בגוון שאינו אובייקטיבי בעליל, אך עדיין אני מוצא טעם רב בשיתוף כמה ממחשבותיי על אודות הרומן, שכן אני מוצא אותו חשוב בעבור כל מי שעוסק, בצורה כזו או אחרת, בלמידת הדרך הבודהיסטית.  עד כאן גילוי נאות.

"עד שתתחילי לדבר" הוא קול רענן ומשמח, כמו גם בועט ונושך, בנוף הפרוזה העכשווי. ולא – אינני מומחה לפרוזה ישראלית עכשווית, אך אני כן יודע שרומן ששם את המחלקה הסגורה בראש חוצותיו הוא מחזה נדיר, ורומן שמתאר בצבעים עזים את מפח הנפש (כמו גם גדולת הנפש) שבמסע הרוחני-נפשי הוא מצרך נדיר אף יותר. אז הנה: סיפור על אודות הלב השבור שנוצר עם עזיבת הבית כמו על אודות הלב השבור שנסדק בעת החזרה. הנה רומן על קושי, מרמור ודיכאון, כפי שהם נוכחים היטב הן על פסגות המסתורין שבהודו כמו על תהומות הכביש המהיר לחיפה. הנה סיפור ריאליסטי, כזה שנותן כבוד לחלודה ולשריטות, אך גם כזה שמותיר את הבמה לתשוקות, פעימות הלב ולשמחה פשוטה ומובנת מאליה. אותה שמחה שנוכחת ברגע בו חדלים מהמנוסה מהכאב.

עובדה מעניינת היא שכמעט ואין רומנים ישראלים שעוסקים ברנסנס הסקרנות הרוחנית שמתרחשת כאן, ובמיוחד בתופעת הצעירים שחוזרים ממסעותיהם במזרח. במדינה בה כל אחד מכיר את המילה "מיינדפולנס" ותרגל לפחות סוג מסוים של יוגה – זה די מתמיהה שפרוזה שמספרת את המציאות הזו פשוט אינה קיימת. עד כמה שאני מכיר (וכאמור אינני מומחה לנושא), מעטים הם הרומנים העבריים שעוסקים בצורה מורכבת בקורותיהם של אותם צעירים שחוזרים הנה מהמזרח. מה עובר עליהם? מה עובר על משפחותיהם? כיצד ניתן לעכל מעבר שכזה? ולא פחות חשוב מכך – מהן השלכותיו הנפשיות? אלה הם ממעט החומרים החשובים בהם נוגע ספרה של גליה.

אך מעבר לעיסוק באותם צעירים ששבים הנה לאחר מסע במזרח, "עד שתתחילי לדבר" מאפשר לאוכלוסיה נוספת לתפוס את קדמת הבמה. כוונתי היא לאוכלוסיית האנשים ששרויים במצוקה נפשית גדולה, ותהיה סיבתם אשר תהיה. זו אוכלוסיה שאנחנו מקפידים שלא להבחין בה ושלא לראות עד כמה מורכבת ואנושית היא. המנעד בין שפוי וחולה הוא דק כל כך, דורש קשב רב כל כך, עד כי קל לנו שלא לראות. קל להתחבא מאחורי פסיקות קליניות (ואין כוונתי לזלזל בהן) כמו "חולה נפש", ולהותיר את האנשים האלה לחסדי המערכת. במערכת הזו – כידוע – אין כל חסדים. ספרה של גליה חושף את עולמם של אלה. את יומם וחייהם, כאן בקרבנו.

גיבורת הרומן, שירה – צעירה שלמדה ממושכות את רזי הבודהיזם הטיבטי ומוצאת מסיבות כאלה ואחרות את דרכה אל מחלקת האישפוז הפסיכיאטרי – באה במגע עם דמויות שובות לב שחיות בביה"ח. סיפורה נוגע ללב כמו גם מבהיל בעוצמותיו, והוא חושף יפה את המורכבות והמתח הפנימי שקיים בשיבה מאותו "מסע רוחני" – רגע החזרה אל העולם שלנו, כאן. השאלה הגדולה כיצד להיטיב עם האחר מבלי לאבד את העצמי היא מרכזית לקורותיה של שירה, והעלילה מציגה אותה בצורה רעננה וחדה.

נקודה נוספת בשבח הספר היא כי אינו מציג רק את תלאותיה של אותה הדמות אשר שבה הביתה – שירה – אלא מצליח לשקף היטב את תגובת הסביבה אליה. הקורא זוכה לא רק בתיאור חי ומורכב של אותה צעירה שחוזרת ממסעותיה, אלא גם למבט חודר לחייה של ליאורה – הרופאה שמטפלת בה. מבלי לחשוף את העלילה יתר על המידה, אומר רק שדמותה של ליאורה עוברת מסע לא פחות משמעותי מזה של שירה. המסע שעוברת המטפלת – הרופאה – גם הוא מתואר בצורה מורכבת, עדינה ומדויקת, ומראה שהחיץ בין מטפל ומטופל הוא דק לאין שיעור. הפגישה בין מטפל ומטופל היא לא אחרת מאשר אירוע קיצון, שבשלב מסוים דורש הטמעות של השניים זה בזה. יש המכנים זאת אינטימיות. יש המכנים זאת דיאלוגיות. אני מכנה זאת פגישה שאין לה כל מתכון (חרף המרשמים). שתי הדמויות שמובילות את העלילה, המטופלת והמטפלת – זו ששבה מן החוץ אל הפנים וזו שנמשכת מן הפנים אל החוץ – מפעילות את העלילה בצורה דינאמית שכזו.

עם כל זאת, אני מוצא כי כוחו המרכזי של הרומן הוא במורכבות הרבה שהוא מצליח לחשוף את המתח המובנה (שלא לומר הסתירה המובנית) שבעצם החיפוש הרוחני, ועושה זאת בשפה פשוטה, צלולה וקולחת, ומבלי להסחף אל עבר סופרלטיבים. רומנים שעוסקים בנושאים הללו יכולים לזלוג מהר מאד אל העמדה המיסיונרית – זו אשר מבקשת להוכיח את עמדת הדהרמה אל מול יתר העמדות, אך הרומן הנוכחי חומק ממכשלה זו בחן רב. גליה מפשיטה את הדהרמה מ"מסכות הדהרמה", מדימיונותינו השוצפים בדבר האופן בו דרך רוחנית אמורה להיות, ובכך מצליחה לבטא עקרון דהרמי גדול מאד.

*

לראותו כמות שהוא כי רק כך אראה עצמי כמות שאני.
לראות כיצד תולדות חייו הם תולדות חיי, וכי אין גדר שמסוגלת לחצוץ בין נשיפתו לשאיפתי. לראות כיצד חתימת מעשיי הן צלקות ליבו, וכיצד מתוך צלקות ליבו – כאבו ומצוקתו – נולד מותי שלי. לראות כי צוואת מותי היא חייו, ואינה מות שנינו. לראות כי אין בכוחן של חומות וגדרות לרפא את חוסר התקווה, אלא רק לקבע את חוסר התוחלת (צלליה של כל חומה נראים למרחוק). לראות כי לא תתכן שליטה כפויה על אחר שאינה כרוכה באובדן חירותי-שלי. לראות כי לא תתכן החזקתו של אחר שאינה כרוכה בהגבלת חירותי-שלי. לראות כי שיקולים מכאן ומכאן שרירים וקיימים, אך אין הם תקפים אם בבואתי נקרעת מעלי. לראות כי ישנן אינספור הנמקות מדוע כך ולא אחרת, אך אין כל הנמקה לאיבוד צלם. לראות היטב את מצוקתו כי רק כך אבין את מצוקתי. לראות כיצד אני נמהר שלא לראות. כיצד אני נמהר אל העיוורון. כיצד הפחד הוא הגדר הגבוהה ביותר. לראות את המתים הרבים מכאן ומכאן, ואת השאלה שהם מחייבים.

*