קטגוריה: כללי

פורסם במוסף "הארץ", 18 במרץ 2022. 

***

בתקופות של משבר כמגפת הקורונה, שאליה נוספה כעת המלחמה באירופה, גוברות באופן מובן הנטייה לאסקפיזם, הכמיהה להסחת דעת והנסיגה אל "המקדש הפנימי" בחיפוש אחר ודאות ונחמה. אך הנסיגה הזו, שהפכה למגמה תרבותית דומיננטית יותר משנראה על פני השטח, עלולה לשקף גם כניעה לפיתויים מחשבתיים שהפכו נפוצים בשיח הרוחניות העכשווית וצצים גם בשיח התרבותי הכללי.

הפיתויים הללו מחליפים לרוב שפה ותפיסה מורכבות יותר, במיוחד מן הבחינה המוסרית, או שהם מרוקנים אותן מתוכן ומותירים עטיפה נוצצת וריקה. להלן חמש דוגמאות לכך.

הפיתוי הנטורליסטי: "מה שעושה לך טוב"

מאז הולדת המודרנה גברה הנטייה להעניק פשר מדעי ופסיכולוגיסטי לתורות גאולה עתיקות, המנוסחות בעיקרן בקטגוריות אתיות כמו ראוי ופסול, הולם ובלתי הולם. הניסיון הזה רידד אותן לאתיקה של מה שנעים, פשוט ומזכך; אמוציות ורגשות הפכו מדד לאמת. למשל, העיקרון הבודהיסטי רב הפנים "ריקוּת" מתפרש בימינו כחופש במובנו הרחב ביותר, וריטואלים עתיקים נלמדים כטכניקות שימושיות להשגת שלווה ואושר לכל הפחות.

הפיתוי הנטורליסטי נדון בצורות שונות עוד בעת העתיקה, אך נותר מרכזי גם בהגות המוסרית המודרנית. ג'ורג' אדוארד מור וברנרד וויליאמס הסבירו כי הוא נעוץ בניסיון הכה אנושי לזהות את הטוב והראוי כ"איכויות" ו"חוויות" – ולא כערכים.

דוגמה עכשווית לכך היא העיסוק הגובר בנושא החמלה, או כפי שנהוג לתארו היום: "אימון בחמלה". חמלה נתפסת בימינו, בראש ובראשונה, כאיכות מנטלית שיש לטפח בהדרגה במטרה להשיג איזון וקבלה עצמית, בדרך לחיים נוחים יותר. היא הופכת לתוסף למה שקדם לה (ה"אימון"), וכבר אינה מובנת כערך ראוי בפני עצמו.

אך גם אם ניתן להתייחס אליה כאל רגש, במובנה העמוק חמלה היא בראש ובראשונה נכונות – הכרה בכך שהאחר חווה מצוקה. חמלה היא עמדה של מתן אמון במילותיו של הסובל. במובן הזה, ייתכן והיא נוטה הרבה יותר אל השדה הערכי מאשר לעמימות הנטורליסטית של מילים כ"איכות" ו"חוויה".

חמלה משקפת את העובדה שחשוב לנו לא להתעלם ממצוקה; שאיננו יכולים להישאר אדישים לה ושאיננו עיוורים לעוול. זו ההסכמה לפעול לנוכח מצוקה גם אם זה לא נעים ומשתלם, אפילו סיזיפי. ייתכן וחמלה היא קודם כל ערך, ולערכים אין תרגילי חימום.

הפיתוי הניהיליסטי: "אין אמת חוץ מהאמת שלי"

הפילוסוף דונלד קרוסבי סיווג חמישה סוגי ניהיליזם: פוליטי, השולל את תוקפם של מבני סמכות ורגולציה; מוסרי, השולל את הטענה לחובה מוסרית אובייקטיבית המעוגנת במצפון; הכרתי, השולל את תוקף של קטגוריות כ"אמת"; קוסמי, השולל את מובנותו של כל מה שאינו אנושי; וקיומי, השולל את הטענה שלחיינו יש טעם. גם אם הסיווג שלו כוללני למדי, הוא קלע לאחד ממאפייניו הבולטים של המצב הפוסט-מודרני: חשדנות ואף עוינות כלפי כל מהות.

אחת התופעות המרתקות ברוחניות העכשווית היא ההתמזגות של מגמות פוסט-מודרנית בתפוצתם של עקרונות ורגישויות מערערי מהות שנשאבו מדתות אסיה. הייבוא שלהם למערב מוציא אותם לרוב מההקשר הדתי והתרבותי המסועף שבו נוסחו, ומנתק אותם מהסייגים ומההגבלות המוסריים שעיגנו אותם במשך דורות.

השילוב בין הסחף הפוסט-מודרני – הרואה כל טענה כ"נרטיב" וכל עובדה כבת החלפה – לבין הפופולריות של עקרונות כמו "אין-עצמיות", "ריקות" ו"אי-ידיעה", יוצר אקלים תרבותי ספקני הגובל בציניות. מורים רוחניים פרועים ומנהיגים שלוחי רסן נותנים הכשר לכך שהכל מותר, שהרי אין עובדות. לא רק שהפיתוי הניהיליסטי משתלב היטב בהדגשה של עקרונות עתיקים ומורכבים שרוקנו מהידע שביסס אותם, אלא שכעת הם מתפרשים דרך הפשר הניהליסטי, ולעתים אף משמשים להצדקתו. לא בכדי המילה "חופש" כה דומיננטית הן בשיח הליברטריאני והן בזה הרוחני: הגבלות, דרישות וחובות נתפסות כאשליה שיש להתפכח ממנה. רוחניות נתפסת קודם כל כריקון ה"יש"; כחירות מוחלטת.

האירוניה היא שההיסטוריה של תורות המתאפיינות בחוכמה ספקנית עמוקה, ממזרח וממערב, מזהירה כי יש מחיר להאדרת המגמה המערערת: המפרק, מטיל הספק הסדרתי, מתפתה לראות אשליה בכל אמת פרט לאמת שלו. וכך, היחס הישר בין הטלת ספק להיפר-אינדיווידואליזם הופך להיות מהמחוללים המובהקים של הניהיליזם בתקופתנו.

הפיתוי לאנטי-אינטלקטואליזם: "אל תהיה שיפוטי"

חלק ניכר מהשיח הרוחני העכשווי מבטא עוינות, לעיתים מוצהרת, לחשיבה מופשטת וללימוד עיוני. היצמדות למילים, לרעיונות, לדעות וללבטים, כלומר המשך ההיתלות בשפה כבעלת תוקף, נתפסת כמחוללת סבל שיש להשתחרר ממנו. רק אם ניסוג מן השפה ונשמוט את החשיבה נהיה אותנטיים.

האתוס הזה בא לידי ביטוי בקריאה "אל תהיה שיפוטי", שהפכה דומיננטית בשנים האחרונות. יש זיקה בין תפוצת הביטוי הזה לפופולריות ההולכת וגדלה של תרגולים רוחניים שמטרתם המוצהרת היא השהיית השיפוטיות, והפיכת ההתנערות ממנה לעיקרון-על מארגן לשיח הרוחני.

המגמה הזו מעודדת את ההנחה המובלעת ששיפוטיות, כלומר היכולת לשיקול דעת ולשפיטה ערכית, היא שלילית מטבעה ואף מעכבת התפתחות רוחנית. זו תפיסה המטשטשת את ההבחנה בין שיפוט, הערכה, ביקורת ודעה. היא מקהה את העובדה שאחד הדברים החיוניים לרווחתנו, כמו גם לקשר שלנו עם האחר, הוא היותנו בעלי דעה ומצפון, הדורשים שיפוט כמו מיומנויות שפה והבעה. כפי שטענה חנה ארנדט, יש זיקה עמוקה בין שיפוט ופעולה; בין הערכה והכרעה. אלה חיוניים עבור "פעולה קבוצתית אינטליגנטית" ולקיום השואף להסכמה לנוכח מחלוקות.

טוב להימנע משיפוטיות יתר, אך בתרבות פוסט-קהילתית כשלנו, הציווי לא לשפוט מתפרש במהרה כדרישה "להיות חיובי": לא להפריע לזרם המרכזי, לעולם לא להיתפס כמי ש"מוריד". "החיוביות הרעילה" הזו מטשטשת את ההבדלים הדקים שבין דעה, שיפוט ועמדה. היא מעודדת פסיביות חברתית ואפתיה, והן בתורן מחזקות את הקונצנזוס ומשמשות עבורו תיבת תהודה.

לפי סימון דה בובואר, האנטי-אינטלקטואליזם הזה מבטא כמיהה לילדות, למציאות שבה לא היו טרדות ודילמות כאלה. ואולי אין זה מקרה שהגישה הרווחת כיום בגידול ילדים היא הרעפת חיזוקים בלתי פוסקים גם כשאינם נחוצים, הימנעות מביקורת והחלפתה בחיוביות יתר: אין "טוב", יש "מושלם"; כל ילד הוא נסיך וההורים הם מלכים. התוצאה היא חוסר יכולת של מבוגרים וצעירים כאחד לעבד סירוב וביקורת, מנומקים ומוצדקים ככל שיהיו.

הפיתוי לפרקטיות: פתרונות רוחניים בע"מ

הפילוסוף נולן גרץ כתב לאחרונה כי מצוקה ואומללות נתפסים בימינו כתוצאה של חוסר יכולתו של הפרט להיות מאושר בעצמו, ולא ככאלה שנובעים ברובם מצירוף נסיבות חברתיות. לדבריו, אותה תרבות "המושתתת על חיים, חירות ורדיפה אחר האושר, מעודדת ניהיליזם. אנו מגיבים לאומללות בשאיפה לשנות את עצמנו, ולא בדרישה הפוליטית לשנות את השיטה".

בכך קולע גרץ לאחד המאפיינים הבולטים של הרוחניות העכשווית: היותה מרחב של "פתרונות" שאינם מערערים על המערכת אלא מציעים הקלה והסתגלות אליה. הפתרוניות (Solutionism) היא פיתוי, משום שהיא מבטיחה מוצא והקלה – רגיעה ואיזון – אם רק נתמיד בתרגול. אותם תרגילים הם, על פי רוב, פנימיים: "זימון שפע", "בריאת מציאות", ואינם כרוכים בפעולה ובמחויבות לדבר מה חיצוני לנו. אם השפע או האיזון לא הושגו, זה משום שאנו שיפוטיים, שליליים או נאחזים. הפיתוי הפרקטי גורס שמחשבה יוצרת בהכרח מציאות, אם רק יש לנו כלים נכונים.

השימוש הרווח בשפה הפרקטית מושפע מכשל תרגומי: הרוחניות העכשווית מנוסחת ברובה במדינות דוברות אנגלית, שבהן המילה practice משמשת לתרגום לריטואלים ולתפיסות גאולה קדומות שנותקו מההקשר שנוסחו בו. בישראל תורגם המונח ל"תרגול" או ל"אימון", אך המילה practice חורגת מהפשר הצר שניתן לה כאן. למשל, כשאדם אומר I'm practicing law,  ברור שאינו מתכוון לכך שהוא "מתאמן בחוק", אלא שהוא עוסק בו, מקיים אותו ונוהג לאורו. כמו כן, איש אינו מעלה בדעתו לומר שהוא "מתרגל יהדות", אך כשזה נוגע לבודהיזם, למשל, לרוחניות העכשווית יש שורת פתרונות שניתן להתאמן בהם.

צמצום של טקסים, סמלים ועקרונות עתיקים לצורות אימון מושפע במידה רבה מהתפיסה התרפויטית – מימוש עצמי באמצעות טיפול פנימי – שהפכה דומיננטית בתרבות המערבית במאות האחרונות. כפי שהראה הסוציולוג פיליפ ריף, התרפיה מתמקדת במעמקי הנפש, ותנועת ההפנמה הזו הובילה לעיסוק גובר, ייתכן שאף אובססיבי, בעצמנו.

התפיסה הזו מצאה במערב קהל צמא לבשורה רוחנית זמינה ופשוטה לכאורה שאינה מחייבת הכרה בסמכות חיצונית. בדתות אסיה ההפנמה היתה נטועה תמיד במערך של נורמות חברתיות וערכיות מחייבות, כמו קשר עם דמויות סמכות וטקסי הודאה ווידוי – אך המערב שוקע במעמקי הסובייקט שחייב דין בעיקר לעצמו. לפי מבקר התרבות כריסטופר לאש, זוהי עדות למפנה הנרקיסיסטי שהעמיק לאורך המאה ה-20.

כפי שטען צ'רלס טיילור, הפיתוי הפרקטי-תרפויטי חושף מאפיין בולט לרוחניות העכשווית: אינסטרומנטליות. מה שבעבר היו ריטואלים הקשורים בקהילת זיכרון פרטיקולרית ובתפיסות גאולה, מתורגם כיום לכדי קפסולות זמינות של התנסות מעשית המנותקת מזיכרון הדורות ומהמיתוסים שהעניקו להם משמעות. המעבר מ"צורות חיים", כפי שכינה זאת ויטגנשטיין, ל"צורות אימון" הוא דרמטי.

במיוחד היום, ראוי להיזהר באופן שבו אנו מתרגמים אוצרות ידע עתיקים, במיוחד כאלה שיש בהם דגש גדול על עולמו הפנימי של האדם. ראוי להתאפק מול הפיתוי הפשטני לתועלת ולכבד את התורות האלה על מורכבותן וזרותן. בתוך כך, יש לברר ביתר שאת את מקומן של קטגוריות שהוזנחו עד כה בשיח הרוחני, ובראשן אתיקה. גזענות, לאומנות, ניצול ותאוות בצע אינם ממוגרים בעזרת תרפיה אלא באורם הבהיר של חינוך ומצפון. 

הפיתוי לקלישאת קסם: "הכל בראש" ואינפלציית ההדרכה

ההתבססות של תנועת ההפנמה מתבטאת בשפה קלילה ולא מחייבת מול מכשולים ולבטים. קושי במציאת עבודה? "זה רק תלוי במיינדסט"; היחלצות משברון לב ומעצב היא "עניין של בחירה"; דאגות קונקרטיות מושתקות עם "מחשבות טובות", ומעל הכל ניצבת האקסיומה "הכל בראש". את אלה אנו נדרשים להפנים כדי  "להפוך לגרסה הכי טובה של עצמנו".

האמירות האלה, כפי שניסח רוברט ליפטון, הן "קלישאות מחסלות חשיבה". זו רטוריקה שמקטינה בעיות אנושיות מורכבות וכואבות לתשובות קצרות ודחוסות, בניסיון לגדוע מבוכה. למעשה, הן טכניקת שליטה, כשמקור הסמכות מערער במניפולציה עדינה את תפיסת המציאות של הפונה אליו. קלישאות הקסם משקפות את הפיתוי לראות בכריזמה  עדות לסמכות: תחבולות, תכסיסים וחלקלקוּת הם עדות לחוכמה הרבה יותר מאשר אופיו והתנהלותו של המורה.

אך לא רק שהקלישאות האלה מסיחות את דעתנו ממצוקה אמיתית, הן עלולות להחריף אותה בכך שהן ממקדות את מקורותיה בפנימיותו של הסובל. מכאן ועד להאשמת הקורבן הדרך קצרה. ריבוי קלישאות הקסם מעיד על תרבות המכורה לסוף טוב; למחשבה כי קושי, חולשה, חרטה וספק הם פגמים שיש "לתקן" בכוחות עצמנו, בדרך לצמיחה אישית מובטחת. הרוחניות העכשווית, על אינפלציית המורים, המדריכים, המטפלים, המלווים ומאפשרי התהליכים היא קרקע דשנה לשגשוג הקלישאות האלה ובתוך כך לנורמליזציה של האשמת הקורבן. בשני המקרים יש בה ניצול, גם אם לא מודע, של המצוקה של מי שנמצא בעמדת נחיתות, כדי להשיג, לחזק או לממן את עמדת הכוח.

*

הפיתויים המתוארים כאן כרוכים זה בזה ומזינים זה את זה. הם מעידים על כך שניצחונו של התרפויטי, כפי שכינה זאת ריף, הוא מדרון חלקלק למעמקי ההפרטה ולפירוק התשתית הקהילתית הבסיסית הנדרשת לכל רווחה אנושית. בשיממון הסוציאלי שהותיר אחריו הסחף הניאו-ליברלי, ניתן להתמודד עם הפיתויים ולחסוך מצוקה מרבים במענה אנושי הכרחי: שיקום מעמד העובדים הסוציאליים, אנשי הסיעוד ואנשי בריאות הנפש בקהילה. 

הפיתויים גם משקפים ספק ואכזבה ממה שכונה בימי עבר "טוב עליון", שבגילומו הפוליטי מתבטא באמונה בהיתכנותו של טוב משותף. הם חושפים כמיהה עמוקה למושג מוחלט כלשהו; געגוע ליחס שחורג מאינטרס פרטי. לכן, ייתכן שנדרשים כעת שיבה אל הברור מאליו ושיקומו של אוצר מילים שהוזנח: הטוב, הראוי והאמת חיוניים כעת ביתר שאת. הם תזכורת לקיום שאינו מוכרח להיות מניפולטיבי ושאינו תר אחר פתרון או "מינוף". כבר נטען כי רוחניות, במובנה העמוק, היא מגע מתמשך עם שאלות קיומיות העולות מן הסתירות, התהיות והטרגיוּת של חיינו. רק מתוך יחס כזה, המצריך יושרה אינטלקטואלית וענווה, שלא רואה בלבטים, בחרטות ובצער פגם רוחני, נוכל להיזכר במשמעותם העמוקה של חוכמה, אמת ויופי לרווחתנו.

–