אחד מענקי הרוח של ראשית המאה העשרים באקדמיה האמריקאית, היה הפילוסוף ג'וֹשִיה רויס מאוניברסיטת הרווארד (1916-1855, Josiah Royce). רויס היה לחברו, וכן למבקרו, של חוקר הדתות והפסיכולוג וויליאם ג'יימס, ולשניים שמורות זכויות רבות בעיצוב פניו של המחקר האקדמי המתפתח של מדע הדתות. אך בעוד שכתביו של ג'ימס נודעו למרחוק ותורגמו לשפות רבות כולל לעברית, הרי שכתביו של רויס לא זכו לאותה עדנה.
לאחרונה קראתי את ספרו "היבטה הדתי של הפילוסופיה", שפורסם בשנת 1885. שתי הפסקאות להלן לכדו את תשומת ליבי (עמ' 157-162, תודתי לדרור בורשטיין על הסיוע בתרגום):
כולנו מודעים לכך, אם אי פעם ניסינו זאת, עד כמה ריקים הם חיי הרפאים של אותו אדם שחי תקופות ממושכות בהתבודדות מוחלטת. כאילו אומר: "שחררו אותי מרעיי, הניחו לי לפענח לבדי את גאולת נפשי המפוארת; לבטח רק אז (אם יורשה לי) אראה לראשונה מי אני." ובכן לא; לא כך. כי אם בדיוק להיפך. במקרה כזה אני רק מראה את מי שאינני. כבר איני חבר, אינני אח, אינני בן זוג, אינני עמית למקום העבודה, אינני נושא משרה, אינני אזרח, אינני אבא, אינני בן. כלומר אינני קיים יותר עבור אף אחד. ולארוך הזמן, יתכן שלהפתעתי ולרוב לאימתי, אני אכן מגלה שכבר איני אף אחד.
[…]
אם כן, מהו שכנינו? עד כה התייחסת למחשבתו ולרגשותיו של שכנך כדבר מה שונה משלך. אמרת לעצמך: 'כאבו אינו ככאבי, אלא משהו שקל הרבה יותר לשאתו.' הוא נראה לך פחות חי ממך: חייו מעומעמים, קרים, אש חיוורת לעומת חשקי-חייך הבוערים. […] כך, בעמימות ומכוחו של הרגל חיית לצד שכנך ולא ידעת אותו, בהיותך עיוור. עשית אותו לכדי דבר מן הדברים; נטלת ממנו את עצמיותו. הפסק מאשליה זו ופשוט נסה ללמוד את האמת: כאב הוא כאב, שמחה היא שמחה – בכל מקום – ממש כפי שהם בקרבך. בכל השירים שמזמרות ציפורי היער; בכל זעקותיהם של הפצועים והגוססים, הנאבקים בכוחו של שובם; ברחבי הים חסר הגבולות בו אינספור יצורי המים משגשגים ולבסוף מתים; בחיי השבטים הפראיים הרבים מספור; בכל חולי וצער; בכל התרוממות רוח ותקווה, כך בכל אשר תפנה, מהנמוך ביותר ועד האצילי ביותר, תמצא את אותם חיים מודעים, בוערים, מלאי רצון, רבי פנים כאין סוף צורתם של בעלי החיים; חיותם אינה ניתנת לכיבוי כאש השמש ואמיתית ככל הדחפים הפועמים כעת בליבך הקטן והאנוכי. שא עיניך, ראה את החיים הללו, ושכח אותם אם תרצה. אך אם [אכן] תכיר בהם, משמע שהתחלת לדעת את חובתך.
שתי הפסקאות הללו מבטאות קו מובחן בכתיבתו של רויס ואת סגנונו הפואטי, השונה מניסוחיו של חברו ג'יימס. רויס מבקר את אידיאל חיי הפרישות, המפנה לטענתו גב לעולם ומוותר על הזיקה לאחר. באופן עמוק ולא פחות מכך אירוני, אלה חיים שהמוקד שלהם הוא הם-עצמם, שכן יש בהם סלידה מעצמיותם-שלהם, והרי אין דבר שממצק יותר את העצמי מאשר הרצון לאיונו. במובן הזה, הפרישות כנתיב לגאולה עצמית תמיד כרוכה בוויתור על העצמי המידי, הראשוני, הבלתי ניתן להכחשה; אותו עצמי הנושא את "חותם העולם" שאינו אלא צלקות העצב, הצער והכמיהה, הממשיים כל כך בליבנו. היות ואיני יכול להיות מי שאני, אתור אחר עצמי נכון יותר, טוב יותר, יציב יותר, אמיתי יותר. היות ואיני יכול לשאת את עצמי, אקדיש את חיי לעיסוק בעצמי. לכל מקום אליו אפנה לא אראה אלא אותי.
לעומת זאת, תביעתו של רויס: "ראה את החיים הללו", היא שיבה אל הפליאה האפלטונית, המלמדת כי ערכה הקיומי של הפילוסופיה אינו בהכרח בגאולת הנפש, בהקלה וודאית על קשיי היום-יום או בסיפוק "כלים" תרפויטיים. לאו דווקא. תפקידה של פילוסופיה הוא לאפשר לנפש האדם להיוודע למסתורין העמוק והמפעים שעומד בלב קיומו כבן אדם. "למד את עצמך" ולא רק "רפא את עצמך"; "התפכח מעצמך" ולא רק "עסוֹק בעצמך". המלאכה נעשית באמצעות שליחיה העתיקים והנאמנים של הנפש: העזה, סקרנות, יצירתיות, חשיבה מופשטת, דמיון, ניסיון חיים, בגרות; כמו גם רגישות פואטית וביקורתיות.
כל אלה מעצבים את דרכו של אדם ואת אופיו, בניסיונו האינסופי ללמוד את עצמו; להתקרב ואז שוב לסגת; להכיר בערך התבונה ולא פחות מכך במעלתה של אי-הידיעה החושפת את הנעדר המתמיד, הנוכח והמסתורי, המישיר מבטו מכל עבר. אותו סוד המזכיר לנו, כדברי רויס, "ראו את החיים הללו"; "ראו את שכנכם".
–
