קטגוריה: כללי

אתמול נפטר חברי הטוב, נזיר הזן דוֹאֶן גוּהוֹ 道圓求法, ממחלה ממושכת.

דוֹאֶן גוּהוֹ היה נזיר סוטו-זן ממוצא ספרדי, שחי מזה 18 שנים ביפן. שמו המקורי הינו מיגל מרינו (Miguel Merino). שנינו תרגלנו במנזר רינסנג'י שבטוקיו. הוא היה הנזיר האחראי על הטקסים השונים ועוזרו האישי של המורה שלי, אדה שינג'ין רושי.

דוֹאֶן לא ידע אנגלית ואני לא ידעתי ספרדית. רוב הזמן פטפטנו ביפנית מאומצת של זרים. מגזימים בכוונה וברוח שטות את השימוש בשפה הרשמית – הוא במבטא ספרדי מתגלגל, אני במבטא ישראלי חורק. כך שהבנו לחלוטין האחד את השני, וגם ממש לא הבנו אחד את השני. זה היה קואן חברי עמוק ונפלא ששנינו הצענו זה לזה בכל פעם. פותרים אותו בכך שמשחררים אותו מעול הפתרון. גם זה סוג של הבנה.

דוֹאֶן היה מי שהכין אותי לטקס הנדרים שלקחתי על עצמי. הוא התרשם מאד מהגלימה הקטנה שתפרתי במשך שנה כהכנה לטקס, וצחק בקול גדול כשאיבדתי אותה (סיפור לפעם אחרת). יחד עם המורה שלי, דוֹאֶן היה הנזיר אשר ניהל את הטקס. שלט בכל תנועה ובכל נוהל.

מאז שחזרתי לישראל נהגנו להתכתב אחת לכמה שבועות. דוֹאֶן היה בקיא מאד בכתבי דוגן, ופעמים רבות עזר לי להשיג חומרי קריאה שלא יכולתי להזמין מהארץ. בשנה שעברה הודיע לי שחלה. ההתכתבויות הלכו ופחתו. בשלב מסוים כתב לי בקצרה כי חזר לספרד, לשהות לצד המשפחה. מאז עברו כמה חודשים של דממה. הבוקר נודע לי כי נפטר.

במסורת הסוטו נהוג לזמר את הקטע הקצר הבא ששמו "כתב בשבח השיירים" (舎利礼文, שַרִי-רַימוֹן). מזמרים כך ביום קבורתו של מורה, בן משפחה, אדם קרוב או חבר. אלו הן סה"כ שבעים ושתיים סימניות שקוראים שוב ושוב בצורה רציפה. דוֹאֶן לימד אותי כיצד לזמר את הטקסט הקצר הזה (כנראה שהמבטא שלי באמת לא הבהיל אותו), ואני מבקש כעת להקדיש לזכרו את התרגום להלן, שהכנתי – תחת מעטה של עצב גדול – הבוקר.

לזכרו של דוֹאֶן גוּהוֹ (מיגל מרינו)

אנו קדים בכל ליבנו
לשיירי גוף האמת
של הטטהאגתה שיקמוני
אשר להם סגולות שלמות לאין קץ
אנו קדים לבסיס קרקע גוף הדהרמה
מקדש המציאות כולה
בגופנו הגלוי
אנו חולקים כבוד
מתמזג בנו מתמזגים בו
בחסד חמלתו של בודהה
מגשימים ערות
בכוחו של בודהה
מיטיבים עם כל היצורים
מעוררים את שאיפת הלב לערות
מיישמים את דרכי הבודהיסטווה
כך באים בשלווה שלמה
חכמה גדולה בהשתוות ובתואם
אנו קדים כעת בכל ליבנו

–

אופה מאל–בירה יוצא מוקדם בבוקר לכיוון רמאללה. משם ממשיך לקלנדיה. חלק ברכב וחלק ברגל. לפעמים מצליח למכור מהלחם לממתינים במחסום. לפעמים גם לישראלים שעוברים שם. לרוב חוזר הביתה בידיים ריקות. חומת ההפרדה מטילה צל גדול בימי הקיץ. הוא מספר שבשעות אחר–הצהריים יש בזה מן ההקלה. את הלחם שהתקשה הוא מחלק בדרך: "יש הרבה עניים. כולם עניים". את היתר הוא שומר למשפחה.

הוא לא שונא יהודים. כך לפחות אמר לי. הוא כן שונא את החומה. בוודאי שונא את העוני, ויותר מכל את חוסר התקווה. לא תקווה עבורו, אלא תקווה לבת שלו. איזה עתיד יש לה? איזה חיים צפויים לה? הוא חושש שלא יוכל לאפות יותר. כל הזמן מקצצים במים. גם קמח קשה להשיג, ושמרים. וככל שמתמעטים חומרי הגלם, כך גדלים הררי האשפה. נהרות של ביוב מתפשטים עוד ועוד. רמאללה מוקפת חומה וביוב. שגרה מוקפת גדרות עצב.

זה הנוף שלו. נוף של דור שלם שנולד לתוך מצב ביש. ועדיין, הוא מתעקש שאינו שונא אותי. הוא מתפלא עלי – עלינו – אבל אינו שונא. הוא כבר עייף. מותש. אפילו למכור לחם קשה. הוא מבקש שאבין: בגלל העייפות שיקול הדעת משתבש לעיתים. אז הוא יכול להבין גם את הצעירים: את הכעס שלהם, הרצון להתנער מכל זה ולהיאבק. "זה כל בן אדם בפני עצמו" הוא אומר. "כל אחד וחשבונו מול אללה".

לפני שאני הולך הוא שואל אותי איך הישראלים לא רואים את מה שקורה. למה אין מחאה גדולה? "הרי אנחנו במצב הזה ביחד". הוא שואל על אנשי ההתנחלויות: תוהה בכנות איך אדם שמחשיב את עצמו דתי יכול להיות שותף לדבר כזה? "כיפה על הראש ושנאה בלב. אני לא מבין. הם מאמינים באלוהים?"

הנסיעה מרמאללה לירושלים מהירה מאד (לישראלים). ההליכה מרמאללה לאל–בירה איטית, אין-סופית. אני נזכר במאמר "שימו לבבכם על דרככם" (חגי א, ה), שרבי אליעזר זאב לופט פרש: "שלא יהיה שום חלק דרך בלי לב".
נסיעתי גם היא הופכת איטית.

*