תגית: מהאיאנה

האם יש צורך להסדיר את הנשימה בעת הישיבה? האם יש טעם בניסיון לשלוט על הנשימה? האם צריך לבצע עליה מניפולציה כלשהי? האם מטרת הישיבה היא להגיע להסדרה, ייצוב ואולי אף לשליטה על הנשימה ובכך על התודעה? האם כל העיסוק הזה אינו בעצם אותו ספורט אתגרי קדום, שהיה מנת חלקם של הפרושים האופנישדים והיוגים, כמו גם של סגפני הסטואה? אותה גבורה זולה המרכינה את ראשה בפני הצו הרוחני העליון (וההיבריס העתיק): "שלוט בתודעתך ואל תרפה ממנה!"  האם שליטה היא הישג רוחני להתהדר בו? האם לא כואב הראש מרוב עיסוק בתודעה? האם נשימתנו אינה נעתקת מרוב עיסוק בנשימה? הנה: שאיפה, נשיפה. אין בהיר מכך. אין עמוק מכך. 

אחד מהקטעים היפים והעמוקים שיצא לי לתרגם לאחרונה נוגע בשאלות אלה. זהו קטע מתוך שיחה המופיעה באוסף דרשותיו של איהי דוגן. להלן קטע קצר מתוכה, בו דוגן מסביר על אודות אופן הנשימה שלמד ממורהו רוּגִ'ינְג 如浄 בעת הישיבה. 

מקור:

Kagamishima Genryū 鏡島元隆, ed. Eihei kōroku 永平広録 2. In: Genbun taishō gendaigoyaku Dōgen Zenji Zenshū 原文対照現代語訳道元禅師全集 11 (Tokyo: Shunjūsha, 2011), pp: 113-4

—

על הנזיר בישיבתו לייצב תחילה את גופו, לזקוף את גבו ולהסדיר את נשימתו ואת תודעתו. במסורת הרכב הקטן נהוגות שתי דרכים: ספירת נשימות והרהור במזהמים. תלמידי הרכב הקטן סופרים את נשימותיהם כדי להסדיר את נשימתם, ואילו במסורת האבות והמורים הלימוד שונה לאין ערוך.

אחד מאבותינו אמר: "גם אם מתעוררת בך תודעתו של שועל לבן ופראי, עליך להימנע מאימוני השליטה בה, כפי שנהוג בשני הרכבים".

גם במסורת הרכב הגדול נהוגה שיטה לייצוב התודעה והנשימה, והיא ההבחנה מתי נשימתנו ארוכה ומתי היא קצרה; מתי היא מעמיקה עד לתחום הבטן התחתונה ומתי היא שבה ועולה עד ליציאתה. השאיפה והנשיפה משתנות בכל פעם, אך שתיהן נובעות מתחום הבטן התחתונה. […] מורי נהג לומר: "נשימתי מעמיקה אל הבטן התחתונה, אך אינה באה משום מקום. לכן נשימתי אינה ארוכה ואינה קצרה". כך אמר מורי.

אם מישהו ישאלני כעת מה הייתה שיטתו של מורי בעת ישיבתו, כל שאוכל לומר הוא כי שיטתו אינה של הרכב הגדול, אך גם לא של הרכב הקטן. עוד אומר כי שיטתו אינה של הרכב הקטן, אך גם לא של הרכב הגדול. אם אדרש שוב לבאר את שיטתו של מורי, כל שאוכל לומר הוא כי שאיפה ונשיפה אינן ארוכות ואינן קצרות.

—

• אב הזן אליו דוגן מתכוון הוא נָגָּרְג'וּנָה, בן המאה השנייה לספירה לערך. דוגן מצטט מתוך החיבור המיוחס לו (Mahāprajñāpāramitāśāstra). 
• "שני הרכבים" (נִיג'וֹ, 二乗) – סיווג סוטריולוגי רווח בכתבי המהאינה. הכוונה ל"רכב השומעים", קרי רכב התלמידים המאזינים לדברי הבודהה (שוֹמוֹנְג'וֹ, 聲聞乘, סנסקריט: śrāvakayāna), ורכב "הזוכים להתעוררות בחסד הנסיבות", כלומר המתעוררים בחסד ההתהוות המותנית וסגולות הסיבתיות (אֶנְגַקוּג'וֹ, 縁覚乗, סנסקריט: pratyekabuddhayāna). רכבים אלה זכו לביקורת במרוצת הדורות, שכן האידיאל המכונן להם הוא התמרה מוחלטת בעבור שחרור והטבה בלעדית עם העצמי (גִ'ירִי, 自利, סנסקריט: ātmârtha), ולא שיבה ושכינה בסמסרה בעבור שחרור האחר ("רכב הבּוׁדְּהִיסָטְוָוה", 菩薩乗, סנסקריט: bodhisattvayāna). הדיאלקטיקה בין שחרור מכשורי-פרטי לבין שחרור אשר אינו רק מכשורי ואתי בבסיסו, היא מהגורמים לריבוי הקולות המאפיין את בודהיזם המזרח-אסייתי ותפישות השחרור השונות בו. 

לאחרונה אני עוסק ביתר שאת בטקסטים שעומדים מאחורי הפרגוד המרתק המכונה "מסורת הזן". רוב המחקר הטקסטואלי שאני בוחש בו כבר זמן די ארוך נוגע בעיקר במחשבתו של מורה הזן היפני דוגן, אבל – מה לעשות – כדי להבין את דוגן רצוי להבין את מקורותיו, ומקוריותיו חורגים מיפן. למעשה, מקורות אלה חורגים גם ממסורת הזן עצמה, וגם ממסורת הצ'אן הסינית, ומובילים בחזרה  אל בסיס מחשבת המהאיאנה.

אחת הטענות החשובות שנוגעות לתרגול הזן בודהיסטי היפני (ובכלל) היא בדבר השילוב המתמיד בין חכמה וחמלה. כתבי על כך בעבר כאן וגם כאן.  שתי האיכויות הללו נוכחות  תדיר בכתביו של דוגן ובצורת התרגול שהציע. אך מהי הסיבה לדגש הזה בדבר חכמה וחמלה? מהם הכתבים והעקרונות הרעיוניים שעומדים בבסיס התרגול שהתפתח משתי איכויות אלה לכדי ישיבת הזאזן – הישיבה לשם ישיבה.

במסורת הזן נהוג לייצג את החכמה כאותו מבט חסר פשרות, המבחין בתלות הגומלין שבין כל התופעות, בדמותו של הבוֹדְהִיסָטְוָוה מָאנְג'וּשְרִי. יחד איתו מופיעה במקרים רבים הבוֹדְהִיסָטְוָוה של החמלה – זו אשר מלמדת בסוטרת הלב – היא אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה. שתי דמויות אלה מייצגות שתי איכויות תודעה, שתי דרכי התבוננות על אודות טבעה של המציאות. אני כותב "דרכי התבוננות שונות", אך מבטים אלה אינם באמת נפרדים.

החכמה (סנסקריט: פּרָאגְ'נִיה, יפנית: הָנְיאַה) רואה את הריקות; את עובדת הקיום הארעי ותלוי הבלימה. היא אותו מבט אשר אינו נלכד באשליית הקביעות והנפרדות. המבט "החכם", אם כך, הוא זה המעלה את סימני השאלה, את הספק הגדול לאור חוסר הוודאות הנוכח בכל. החכמה רואה שאין מה לראות.

החמלה (סנסקריט: קָרוּנַה, יפנית: הִי) היא המקימה מחדש את העולם. היא המאשררת והמאשרת את כל שקיים, חרף עובדת ארעיותו. אל נוכח טיפות גשם החכמה תטען: "הנה הן מתאדות ונעלמות", אך החמלה תזכיר: "ועדיין, הנה שלולית". במובן זה, החמלה אינה בהכרח רגשית או רגשנית, אלא משמעותה היא אשרור העולם בדיוק מפני שהעולם מסתלק לו נעלם. החורף הלך – זו עובדה – אך הסתלקות זו מולידה את החורף הבא. הכל "בא" בכל רגע בדיוק מפני שהכל זולג בכל רגע. הכל נולד והכל חולף. חכמה וחמלה יחד. ניתן לקרוא ניסוח סיפורי של ההתרחשות הזו כאן.

אחד הטקסטים המרתקים שיצא לי לעבוד עליהם לאחרונה, כבסיס למשנתו של דוגן וכזה המבטא את ההדדיות שבין החכמה והחמלה, מצוי באסופת הכתבים: "מהראטנקוטיה סוטרה" ("סוטרת מצבור האוצרות", סינית: דָּאבַאוּגִ'י-גִ'ינְג 大寶積經) שנערכה – וככל הנראה גם חוברה – בסין של המאה השישית לס', על ידי בוֹדְהִירוּצִי 菩提流支, מלומד גדול של כתבי מהאיאנה מוקדמים. באסופה מגוון כתבים מסועפים, המתעדים את דרשותיו האחרונות של הבודהה, וכן את מפגשיו עם מגוון בודהיסטוות.

אחד מהמפגשים הללו מובא בקטע מרתק ששמו: "מָאנְג'וּשְרִי מלמד באספת החכמה השלמה" (יפנית: מוֹנְג'וּ סֶטְסוּ הָנְיאַה-אֶה 文殊説般若會). הדיאלוג בין הבודהה לבין מָאנְג'וּשְרִי מבהיר מספר נקודות מהותיות בדבר התשתית המחשבתית והמעשית למה שיכונה בהמשך התפתחות המחשבה הבודהיסטית כ"פילוסופיית זן". הטקע מבטא יפה את החתרנות העמוקה של המסורת המהאיאנית המוקדמת, את המבט החכם והנוקב על טבעה הארעי של המציאות, אך גם מבטא את אישרור העולם – את החמלה כלפי מה שישנו – גם אם לא ניתן לומר מילה אחת על אודותיו או לשהות בו, ולו לרגע. זו דרך אמצע בין שלילה ואשרור, בין ספק וודאות, ואת זה מלמד מָאנְג'וּשְרִי.

להלן השיח כפי שתרגמתי מהנוסח שמופיע במהדורה היפנית של הקאנון הבודהיסטי הסיני (T.310.11.651.a10-652b.19). זו טיוטה בעבודה, לכן סביר שעוד תשתנה.

***

הבודהה פנה למָאנְג'וּשְרִי ושאל: כיצד יש לשהות בחכמה השלמה?

מָאנְג'וּשְרִי ענה: לשהות בלא לשהות – כך שוהים בחכמה השלמה.

הבודהה שאל: מדוע לשהות בלא לשהות מכונה "לשהות בחכמה השלמה"?

מָאנְג'וּשְרִי ענה: מפני שלהיות בלא הסימן "שוהה" פירושו לשהות בחכמה השלמה.

הבודהה פנה שוב למָאנְג'וּשְרִי: ואם אכן שוהים כך בחכמה השלמה – האם השורשים המיטיבים מתרבים או פוחתים?

מָאנְג'וּשְרִי ענה: כאשר שוהים כך בחכמה השלמה, השורשים המיטיבים אינם מתרבים ואינם פוחתים, וכך גם יתר הדהרמות – הן אינן מתרבות ואינן נכחדות. גם החכמה השלמה עצמה – היא אינה גוברת ואינה פוחתת; לא בצורה ולא במהות.

המבורך, מי שמתרגל כך את החכמה השלמה, אינו זונח את עולם החול ואינו אוחז בעולמם של קדושים. מדוע? מפני שבחכמה השלמה אין מה לאחוז ואין מה לזנוח. מי שמתרגל כך את החכמה השלמה, אינו מייחל לנירוואנה ואינו מוטרד מהסאמסארה. מדוע? מפני שהוא רואה כי אין כל סאמסארה לזנוח, וכי אין כל נירוואנה לייחל לה.

המבורך, לראות כי דהרמות אינן מופיעות ואינן חדלות, פירושו לתרגל את החכמה השלמה. לראות כי הדהרמות אינן מתרבות ואינן פוחתות, פירושו לתרגל את החכמה השלמה. המבורך, לא לשאוף להישג כלשהו ולראות כי מתחילה אין כל דבר להשיג, פירושו לתרגל חכמה שלמה. […] בתרגול החכמה השלמה רואים כי אין כל "חכמה שלמה" לתרגל, וכי אין כל תורת בודהה להבין או סאמסארה לזנוח. כך הוא התרגול בחכמה השלמה.

*